אחת הדוברות המרכזית של ועידת המשפיעים של חברת החדשות אמש (שני) בבנייני האומה בירושלים הייתה מוניקה לוינסקי, מי שעמדה במרכז אחד הסקנדלים המתוקשרים בארה"ב. אחרי שסיפרה את סיפורה, ואת השפעת האינטרנט על חייה, היא התיישבה לענות על שאלות עם מגישת המהדורה המרכזית יונית לוי. אלא שאחרי ששמעה את השאלה הראשונה, היא החליטה לקום ולעזוב את המקום.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
לוי שאלה את לוינסקי אם היא מצפה להתנצלות אישית של מצד נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, שאיתו ניהלה רומן לפני 20 שנה. עם השאלה הזאת היא לא הצליחה להתמודד ונטשה את האולם. ואלה עיקרי הדברים שאמרה בנאומה:
"האמונה שלי אותגרה. 1998, השנה של החקירה של קנת סטאר והליך ההדחה של ביל קלינטון הייתה הזמן הזה. זה הוביל לזמנים אפלים עבורי, הושתקתי למשך עשור. זה השתנה אבל זה קרה רק בשנים האחרונות.
"בגיל 41 התחיל איתי בחור בן 27. הוחמאתי אבל דחיתי את חיזוריו. באותו לילה הבנתי שאני האדם מעל גיל 40 שלא רוצה לחזור לגיל 22 שוב, הגיל בו התאהבתי בבוס שלי, ואז הבנתי את ההשלכות של זה.
"מי כאן עשה טעות שהוא התחרט עליה? אני יכולה לראות את כולכם. עד 1998 לצפות בחדשות בטלוויזיה או לקרוא אותן בעיתון זה פשוט היה זה, אבל זה לא היה הגורל שלי. הסקנדל הזה הובא אליכם באמצעות ההתפתחויות הדיגיטליות – אתרי האינטרנט. כשהסיפור פרץ ב-1998, הוא פרץ ברשת – זו הייתה הפעם הראשונה שחדשות מסורתיות פרצו באינטרנט.
"בן לילה הפכתי מאדם פרטי לחלוטין לדמות ציבורית, מושפלת ברמה עולמית. התחילו לפרסם תמונות שלי שהופיעו בכל מקום, שפטו אותי באופן אישי ולא מאוזן. סקלו אותי באופן יומיומי עם רכילויות, קריקטורות, כינו אותי 'זונה', 'זנזונת' וגם 'האישה ההיא'. בזמן הזה הבנתי שהיו שתי מוניקה לווינסקי – הפרטית והציבורית. היא נבנתה על ידי גורמים שונים במדיה. החברים והמשפחה שלי לא הכירו את מוניקה הציבורית הזו. היה קל לשכוח שאני מוניקה לווינסקי, שיש לי נשמה ורגשות.
"כל זה קרה לי לפני 20 שנה. היום אנחנו קוראים לזה שיימינג ובריונות ברשת, אבל אז לא היה לזה שם. לא היו גבולות להשפלה. הדיווח הזה הפך פומבי יום אחד, ללא כל הקשר וללא כל חמלה. הסתכלתי על מסך המחשב, אני לא מאמינה שהם הכניסו את זה, אני לא מאמינה שהוציאו את זה כל כך מהקשר. רציתי למות. זה היה שונה מהמבוכה שאחי הצעיר קרא את היומן שלי, ששיתפו את זה עם אנשים. אלה היו הפרטים הכי אינטימיים שלי. אפילו אמי החורגת ושתי הסבתות שלי ידעו על מה שפורסם באינטרנט.
"לא יכולתי לדמיין איך אוכל להראות שוב את פניי בציבור. צרחתי ובכיתי. היו רגעים שנראה שהתאבדות היא האפשרות היחידה לסיים את הכאב. ההורים שלי ידעו מה אני עוברת אבל כולם גם ידעו מה אני עוברת. התחלתי להסתכל על העולם סביבי, שהיה מלא בהשפלות פומביות ובריונות ברשת. ב-1998 לא ידענו לאן האינטרנט יכול לקחת אותנו ואיך הוא יכול להשפיע עלינו.
"כתבו לי 'מתנצלים שהיית לבד'"
"יש מחיר אישי גדול להשפלה פומבית, אתרי רכילות, פפראצי, תכניות ריאליטי ולפעמים האקרים – כל אלה הם כלים לשיימינג והשפלה. כל קליק שלנו הוא בחירה. כזו שיכולה להוביל להשפלה של האחר. בכל הכלים האלה השפלה היא חלק מרכזי.
"ראיתי ימים אפלים מאוד בחיי ואמפתיה וחמלה למשפחתי ולי עזרו לי, גם מזרים שלא הכירו אותי. באוקטובר האחרון, הייתי שותפה ביצירת סרטון, שמדגים מה זה להיות מושפלת. המדיה יכולה להרוס אותנו אבל גם לבנות אותנו. המאבק של מי טו הוכיח את זה. כתבו לי 'אנחנו מתנצלים שהיית כל כך לבד', והמחאה הוויראלית הזו עשתה את ההפך.
"שחייה בים הבדידות הזו שהייתי בה הייתה נוראה. לא הייתי מרגישה כל כך בודדה אם מה שקרה ב-1998 היה קורה ב-2018. נשים וגברים שהוטרדו דיברו, השמיעו את קולם ותמכו זה בזה. אם האינטרנט היה מקום נורא בשבילי ב-1998, ב-2018 זה היה מקום המפלט של נשים רבות היום. יש המון נשים וגברים שסיפוריהם מגיעים להישמע הרבה לפניי – מה שקרה ביני ובין קלינטון לא היה הטרדה מינית.
"לפני כמה שנים אובחנתי עם הפרעה פוסט טראומטית. הטראומה שלי הייתה ארוכה – ובכל אותה תקופה התמודדתי עם הגרסאות של מה שקרה של מלא אנשים, גם של קלינטון. היו כל כך הרבה חסמים שהייתי צריכה להילחם בהם.
"זה היה ניצול לא ראוי של כוח. היום בגיל 45 אני מתחילה לבחון את ההשלכות של מערכת היחסים שהייתה בין נשיא למתמחה. הוא היה הבוס שלי, האדם הכי עוצמתי בעולם, הוא היה בשיא הקריירה שלו ואני עם העבודה הראשונה שלי אחרי הקולג'. אני אסירת תודה על זה שאני לא מרגישה לבד יותר. אני מודה לכל מייסדי קמפיין מי טו".