המשפחות שעלו מתימן ועדיין מחפשות אחר ילדיהן הנעלמים שמעו בשבוע האחרון לראשונה משר בממשלת ישראל בחדשות 2 כי "מאות רבות של ילדים נגזלו במזיד" - אבל הן לא המשפחות היחידות בעולם שחוו תעלומות כאלה. ההיסטוריה העולמית והעצובה של "חטיפת ילדים שיטתית" כוללת תקופות שונות שבהן מדינות הוציאו בכוח או בעורמה ילדים מידי קבוצות אוכלוסייה חלשות - בהן למשל אמהות צעירות וחד הוריות.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
קנדה
בקנדה מוכר לרבים המונח של "מגרפת שנות ה-60" (The 60's Scoop) – כינוי שהוענק לתהליך מתמשך של העברת ילדים לאימוץ. מדובר בעיקר בילדים למשפחות "ילידיות" (אבוריג'ניות), שנאספו על ידי רשויות שונות. במקרים רבים הדבר נעשה ללא ידיעת המשפחות.
במשך עשרות שנים המקרים הושתקו. רק במהלך שנות ה-80 החלה להתגבש התמונה המדאיגה: לפי מספר חוקרים, הילדים למעשה "נקטפו" מבתים וקהילות על ידי מערך הרווחה או גורמים כמו מערכות חינוך דתיות. על פי ההערכות, לפחות 11 אלף ילדים הועברו מבתיהם או מקהילתם במשך כשני עשורים – אך ישנם חוקרים הטוענים כי ישנם כ-20 אלף מקרים לפחות.
מדוע ואיך זה קרה? הדעה הרווחת היא כי בכירים רבים בתוך הממסד הקנדי סברו שבדרך זו הילדים יקבלו חינוך טוב ומתקדם יותר – כלומר שהמהלך הדיסקרטי נבע מתפיסת עולם גזענית ומפלה. כמו כן, המתח הדמוגרפי השפיע ככל הנראה על ההחלטה להוציא ילדים מבתיהם בשמורות. "מערך הרווחה פעל בתפיסה קולוניאליסטית שאנחנו נחותים ולא יכולים לספק את צרכי ילדינו", נכתב באחת התביעות שהוגשו. רבים בקהילות הילידיות בקנדה מכנים את העלמת הילדים השגרתית "ג'נוסייד מכוון".
"הילד לא חזר ולא קיבלתי הסברים"
אחד הגורמים ששירת למעשה את מערך "העלמת הילדים" וגם את קשר השתיקה היה הרישום החלקי של הילדים שנמסרו לאימוץ ומקום היוולדם, כך שלמעשה לא ניתן היה בזמן אמת להבין את ממדי הוצאת הילדים מידי משפחותיהם. לפי נתונים שנאספו על ידי חוקרים עצמאיים, לפחות 70% מהילדים שהוצאו מהבתים על ידי מערכת הרווחה נמסרו למשפחות לבנות ומבוססות.
רק ב-1983 הורתה המועצה הקנדית לפיתוח חברתי לחקור את מצבם של הילדים האבוריג'נים. מנהל הפרויקט פטריק ג'ונסון גילה כי מספר הילדים במשפחות אלו במערכת הרווחה היה עצום ולא פרופורציונלי: במחוזות רבים יותר מ-50% מהילדים שטופלו או נמסרו לאימוץ היו ילידים. עובדת סוציאלית אחת סיפרה בדמעות לוועדה כי "זה היה נהוג 'לקטוף' את הילדים מהאמהות בשמורה ממש סמוך ללידה, במהלך איזו פרוצדורה רפואית". לדבריה, רק לאחר עשרות שנים הבינה את טעותה וביקשה להכות על חטא. אחת הנשים מקהילת "מטיס" סיפרה לוועדה כי ימים ספורים לאחר הלידה נלקח ילדה לבדיקות רפואיות ומהן לא שב. "לא קיבלתי הסברים, הוא פשוט נעלם", אמרה.
ג'ונסון מתח ביקורת חריפה על מדיניות האימוץ המקלה ואמר: "זו הייתה טעות עצומה. רוב הילדים לא הרוויחו מכך, בעוד משפחותיהן נהרסו והנזק עדיין נמשך". דוח נוסף מאותה תקופה, של ועדה בראשות השופט אדווין קימלמן, קבע כי מדובר ב"מערך שיטתי של רצח עם תרבותי". השופט ציין כי "איש מלבד הקהילה הילידית של 'מטיס' לא האמין למציאות המזוויעה – הילדים נשלחו לבתים מאמצים במקומות אחרים בקנדה וגם מעבר לגבול, בארה"ב".
השופט קימלמן ניסה להסביר כיצד התרחשה ה"קטיפה" בפועל: "כל עובד סוציאלי, מנהל או סוכנות רווחה התייחסו למקרה באופן צר וראו כל ילד כמקרה חריג. אף אחד לא הבין בזמן אמת כי רבע מכל הילדים שנמסרו לאימוץ במחוז מאניטובה הוצאו מגבולותיו וכי כמעט כל הילדים הללו היו ילידים". במהלך שנות ה-80 פחתה התופעה. בשנים האחרונות הוגשו מספר תביעות ענק נגד הממסד הקנדי.
אוסטרליה
במושבה הבריטית לשעבר נכפו על בני הקהילה האבוריג'נית אימוצים, במסגרת הפרשה שזכתה לשם "הדורות הגנובים". היסטוריונים טענו כי התהליך החל כבר בראשית המאה ה-20 והסתיים לאחר כ-70 שנה. הירידה במספר האימוצים בשנות ה-70 יוחסה לחוק שהעניק סיוע כלכלי למשפחות חד-הוריות. כמו בקנדה, גם באוסטרליה מערך הרווחה היה הגורם המרכזי שפעל בנושא והעביר ילדים ממשפחות ילידיות לחזקת משפחות מבוססות יותר.
גם מערך החינוך הדתי באוסטרליה – המיסיונים הכנסייתיים – חברו על מנת להוציא ילדים ממשפחותיהם. ההערכה הייתה אז שהקבוצות האבוריג'ניות עומדות בפני הכחדה וזוהי למעשה הדרך היחידה להציל אותם מגורל קשה. לאורך השנים, כך העריכו חוקרים, ההנחה הייתה שהילדים יגדלו ו"יתערבבו" עם לבנים – וכך תגדל האוכלוסיה המשכילה והמתקדמת.
לתחושת הנעלות הגזעית הצטרף גם המצב הקשה של חלק מהשמורות. מחקרים גילו כי כבר ב-1869 עבר בחשאי חוק שאיפשר להוציא ילדים אבוריג'נים מביתם, ולאחר מספר עשורים הפך השימוש בחוק לרווח. כמו חלק מהעדויות הקשות שפורסמו בישראל, גם באוסטרליה נאמר להורים רבים כי ילדיהם מתו במהלך טיפול רפואי או במהלך שהייה במוסד חינוכי.
אחת העדויות הקשות שנחשפו סיפרה על מקרה שאירע בשנת 1935: ילד שהוצא ממשפחתו סיפר כי היה עם אמו, דודתו ובת דודתו במשרד הדואר, כשהמשפחה הוכנסה לרכב משטרה. לדבריו, השוטרים הודיעו להם כי מעבירים אותם ליישוב אחר, "אבל אחרי עשר דקות הם עצרו וזרקו את אמא שלי ודודתי החוצה. קפצתי על גבה ובכיתי, לא רציתי להישאר מאחור בלעדיה – אבל השוטרים משכו אותו ואת בת דודתי פנימה והדפו את האמהות שלנו. הן בכו ורצו אחרי הרכב בעוד אנחנו זעקנו. כשהגענו לעיר ברום שמו אותנו במעון – היינו רק בני עשר". משם הועברו הילד וקרובת משפחתו באונייה ונמסרו למשפחה עשירה.
המחלוקת על ממדי התופעה נמשכת גם בימים אלו, כמו גם סוגיית הפיצוי. אחד המחקרים קבע כי מדובר "לפחות במאה אלף ילדים – יותר מעשירית מכל הילדים בני הקהילה – נלקחו ממשפחותיהם, ואף משפחה לא נמלטה מהגורל הנורא של עקירת ילד מתוכה".
ארה"ב
אחד הפרקים הנסתרים בהיסטוריה האמריקנית הוא ה–Baby Scoop Era, "תקופת התינוקות הנגרפים". תקופה זו התחילה בשנות ה-50 של המאה ה-20, ונהוג לציין את סיומה בשנת 1973, לאחר משפט Roe Vs. Wade שהתיר למעשה הפלות. בשנים אלו חלה עלייה במספר הלידות בקרב נשים צעירות, לבנות ולא-נשואות. שינוי דמוגרפי זה לא היה ייחודי רק לארצות הברית, אך היקף השינוי ובעיקר היקף התגובה הממסדית לשינוי היה משמעותי בהרבה בארה"ב. בניגוד לטענות על חטיפת ילדי תימן, בארה"ב מרבית האימוצים בתקופה זו נעשו בהסכמת ההורים או האם - אך רק לאחר לחץ עצום.
הרשויות ניסו אז למצוא ללידות הרבות מחוץ לנישואין מענה, ורוב העובדים הסוציאליים והפסיכיאטרים הגדירו את אותן נשים צעירות שנכנסו להיריון מחוץ לנישואין כבלתי יציבות מבחינה נפשית, בעלות הפרעות אישיות שונות ובלתי כשירות לגדל ילדים. חוות הדעת המקצועיות והחסויות גרמו לכך שילדים רבים שנולדו לאימהות אלו נמסרו לאימוץ.
מסירת הילדים לאימוץ נעשתה בלחץ ממסדי ולעיתים אף בכפייה. קשר השתיקה אפף את התקופה, וחלק מהנשים הצעירות למשל ילדו במעין פנימיות או מעונות מרוחקים - ולאחר הלידה והעברת התינוק שבו לשגרת יומם. בספרות המקצועית הוגדרו הילדים שאמם אינה נשואה כאסורים ולא-חוקיים וכלא לגיטימיים וממזרים. החוקרים המעטים שעסקו בתקופה זו טענו כי היחס לצעירות הרות לא נשואות ולנשים בכלל לפני 1973 שיקף רצון חברתי להשתמש בגוף האישה כדי לקדם מטרות פוליטיות שמרניות.
ג'יין רואו, עובדת סוציאלית ידועה בשנות ה-50 וה-60, לא הסתירה את מעשיה - אלא ניסחה ספרי הדרכה להורים וגם לעובדים סוציאליים וסיפרה על מערך השיקולים. בספרה "Yours By Choice" משנת 1969 רואו טענה כי אימהות לא-נשואות רבות הן מופקרות, שלא התחנכו כראוי בנושא ההיבטים הרגשיים והפיזיים של המין. "לחלקן יש בעיות אישיות והן בודדות, לא בוגרות ומתוסכלות", הוסיפה. רואו הצהירה כי החברה "צריכה למצוא לבעיה זו פתרון ולא רק לגנותה" - ובכך למעשה חשפה את הצידוק החברתי ששימש להעברת הילדים לאימוץ מרצון ואף מכפייה.
פרט נוסף שציינה רואו הוא שהתכונות הלקויות הקיימות אצל ההורים הביולוגיים אינן מולדות, ולכן מסירת הילד לאימוץ תשפר את חייו - בעוד "השארת הילד אצל הוריו הביולוגיים המופקרים תגרום לו לחקות את התנהגותם בעתיד". הממסד כולו נקט עמדה לפיה לילד עדיפים שני הורים שיאהבו אותו ויספקו את צרכיו על פני הורים ביולוגיים שאינם כשירים באותה מידה.
אחת החוקרות שעסקה בניתוח התקופה, ריקי סולינג'ר, הגיעה למסקנה שייתכן שניתן יהיה, למרבה הצער, ליישם אותה גם בנוגע לגורלם של ילדי תימן: לדבריה, הממסד האמריקני "צירף מגוון תירוצים פסיכולוגיים וביולוגיים על מנת להסביר את הבדלי המוסר וההתנהגות בין נשים שחורות לנשים לבנות, ובכך נוצרה היררכיה לפיה הגברים הלבנים נעלים מהנשים הלבנות, שבתורן נעלות על הנשים השחורות". עד היום לא גובש נתון רשמי על מספר הילדים שהוצאו בדרך זו מבתיהם, אך מדובר לפי ההערכות הזהירות ביותר על עשרות אלפי תינוקות מסוף שנות ה-40 ועד שנות ה-70.