"בקיץ 1941 נכנסו לעיירתנו הגרמנים. כמה ימים אחר כך הם ריכזו את כל יהודי העיירה והובילו אותנו לאזור הביצות". כך, תוך ימים בודדים, התהפכו חייה של יעטה (ינטקה) פישר-וישקין מברסלב שבאוקראינה, חיים שעד אז היו שלווים ובטוחים. 3 שנים מאוחר יותר, מי שהייתה אחות גדולה ל-7, נותרה היחידה ממשפחתה ששרדה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מלחמת העולם השנייה פרצה זמן קצר אחרי שאביה של וישקין קיבל את אישורי ההגירה לארה"ב. אבל זה כבר היה מאוחר. הם נאלצו להישאר באוקראינה ותוך זמן קצר מצבם הכלכלי היציב הידרדר עד לקושי אמיתי להשיג מזון.
הצעידה לביצות שכפו הגרמנים על יהודי העיירה הייתה רק הספתח לגורלם הקשה. "החזיקו אותנו בביצות כל הלילה, ובינתיים אפשרו לתושבים הנוצרים לבזוז את בתינו", שיחזרה וישקין. "בבוקר המחרת הרשו לנו לחזור לבתינו".
הגרמנים הפכו את היהודים לעבדים שלהם. הנשים גוייסו לניקוי דירות הגרמנים והגברים הטעינו בולי עץ על רכבות שנשלחו לגרמניה והועסקו בעבודות נוספות. "החיים נעשו קשים מאוד", סיפרה וישקין. "קשה היה להשיג מזון ועצים להסקה".
שמועות על חיסול
ליהודי ברסלב הגיעו שמועות על חיסול קהילות יהודיות שלמות בעיירות סמוכות ועל שליחת יהודים למחנות השמדה. כמה מהם הצליחו להימלט אל ברסלב ובני העיירה התחלקו איתם במעט שהיה. בין הנמלטים היו בני דודיה של אמה של וישקין שמצאו מסתור אצל משפחת שצ'רבינסקי, משפחה של נוצרים שהתגייסו למען היהודים ותפקידם בסיפור חייה של וישקין עצמה עוד יהיה גורלי.
הנאצים ריכזו את היהודים בגטו. אביה של וישקין הקים במרתף דירתם בגטו מסתור עם קירות כפולים. הכניסה אליו הייתה דרך ארון הבגדים. ב-3 ביוני 1942 הקיפו הגרמנים את הגטו והובילו יהודים לטבח. עזרו להם משתפי פעולה מהאוכלוסייה הנוצרית המקומית.
"כולנו נכנסנו למסתור יחד עם קרובי משפחתנו", תיארה וישקין. "מהמחבוא שמענו את הגרמנים נכנסים ולוקחים את סבתי לנה ואת שני בניה יעקב ויהושע. סבתי הייתה אישה חביבה זקנה נחמדה. היא נספתה בידי הנאצים".
בעודם מתחבאים מהגרמנים אביה של וישקין סימן לנוכחים בידו לשתוק. "בנם של סוניה ואברהם פישר, קרובי משפחתנו החל לבכות", תיארה וישקין. אביו של הילד רצה להציל את חייהם של כל המסתתרים. הוא חסם את פיו של בנו בידו והשתיק אותו. "כשהגרמנים הלכו התברר שהילד נחנק מחוסר אוויר", סיפרה וישקין. "קברו אותו מאחורי ביתנו".
משפחה מפוצלת
אחרי שני לילות במסתור יצאו בני המשפחה ונמלטו מברסלב. "אינני יודעת לאן הלכו שאר האנשים", אמרה וישקין. "אותי ואת אחי נפתלי שלח אבא למשפחה הנוצרייה בה הסתתרו קרובי המשפחה. אבי חילק אותנו למקומות שונים מתוך שיקול שלא כל המשפחה תתרכז יחד בעת החיפושים". אמה הסתתרה אצל איכר בכפר אחר ואביה במקום אחר.
בתחילת 1943 הקימו הגרמנים גטו חדש ליהודים שנותרו בעיירה. וישקין ואחיה שמעו שהוריהם נמצאים בגטו. האח נפתלי יצא לגטו ומצא אותם שם. הם הורו לו לחזור למסתור עם אחותו. בדרך חזרה הוא נתקל בגרמנים ובשוטרים מקומיים שירו בו וקברו אותו במקום. "בתום המלחמה העברתי את גופתו לבורות, למקום השחיטה ההמונית, וקברתי אותו שם", תיארה וישקין את המשימה הבלתי אפשרית שלקחה על עצמה.
בקיץ 1944 הגרמנים כבר הבינו שהם מפסידים במלחמה. גם בנסיגתם המשיכו לשמור על מסורתם האכזרית כששרפו את הכפרים שעברו בדרכם. "נאלצנו לעזוב את האסם בו התחבאנו מחשש שיישרף", סיפרה וישקין. "נכנסנו לגזע חלול של עץ גדול שהיה בחצר. הבעלים כיסו את פתחו ברהיטים ובחפצים. הגרמנים הגיעו לחצר ושהו בה יומיים. כשיצאנו, ארבעה אנשים, היינו נפוחים, רצוצים ושבורים". אבל שורדים.
המלחמה הסתיימה. וישקין קיבלה את הידיעה הקשה על מותם בגטו של הוריה ואחיה, כולל אחות שטרם מלאו לה שנה שלא הספיקה לפגוש מעולם. "נשארתי היחידה מבני משפחתי", אמרה בעצב. "היגרתי לארה"ב ומשם נסעתי לבקר את בני משפחת שצ'קבינסקי שעברו בינתיים לפולין. לעולם לא אשכחם. הם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים".
סיפורה של פישר-וישקין ובני משפחתה נשמר במשך השנים בארכיון מוזיאון בית לוחמי הגטאות.