תקופה כה קצרה וסוערת לא ידע המזרח התיכון יותר מארבעה עשורים. אחרי שנים של דיכוי, עושק וחגיגות שחיתות חסרות רסן, ידע גם הרחוב הערבי להגיד די - ולדרוש את סילוקם של המשטרים המהפכניים שתפסו את השלטון במאה שעברה, עם סיסמאות מבטיחות.
שנה אחרי האביב הערבי: התמונות ששינו את העולם
בזה אחר זה, כמו אבני דומינו, מצאו עצמם מנהיגי ערב מדקלמים טקסטים כמעט זהים בנאומי התחנונים לעמיהם המוחים: בן עלי בתוניסיה, מובארק במצרים, סאלח בתימן, קדאפי בלוב - וגם אסד שנלחם בימים אלו על שלטונו בסוריה, כולם הצהירו תחילה כי ביכולתם לשנות, רק ביקשו זמן.
כולם הקפידו להזכיר את שנות שירותם את המדינה, כולם ציינו את הישגיהם בגאווה. כולם דיברו על מחויבותם לחברה, והסכימו כמעט ללא תנאי ברפורמות. כולם כמעט השתמשו בנאומיהם "חופש הביטוי" - אך עם זאת שבו והדגישו כי הכל צריך "להיעשות במסגרת החוק", בקריאה נואשת למפגינים לשוב לבתיהם.
אבל לא כולם התעקשו להמשיך ולאחוז בכיסא, כשהלכה וגברה המחאה - ובצדה הלחץ מבחוץ. בן עלי בתוניסיה לא המתין זמן רב - ומצא מקלט בסעודיה; סאלח בתימן הבין את ה"רמז" במתקפת הטילים על ארמונו בצנעא, כדי לעזוב את המדינה לטיפולים בסעודיה - שם גם חתם על העברת השלטון; גם מובארק עזב את השלטון בעקבות המחאה, אך נשאר במדינה - ונאבק כעת על חפותו במשפט השדה שנערך לו, כשהוא שכוב על אלונקה, על ערש דווי, בכלוב הנאשמים.
מי המנהיג הבא?
אך קדאפי, שתמיד בלט בססגוניותו, היה שונה גם בדרך בה סיים את שלטונו. הוא אחז בכיסא עד שהמורדים נאלצו לפרוץ פיזית למתחם באב אל-עזיזיה בטריפולי, ובעודו נמלט מהם וממטוסי נאט"ו בשמי המדינה בה שלט במשך ארבעה עשורים, נלכד - והוצא להורג בלינץ' אכזרי.
התמונות שהגיעו מלוב, ללא ספק החסירו פעימה מלבו החולה גם כך של הנשיא מובארק. גם בארמון הנשיאות בדמשק הביטו בתמונות בדאגה, אך גם שם נמשך הטבח במפגינים. אסד דיבר לראשונה בראשית דצמבר על כך ש"אם העם לא ירצה בי - אלך", אך זה בינתיים לא קורה.
שנה חלפה, ובעולם מביטים, בחשש ובחוסר ודאות - מי המנהיג הבא שיצטרף לרשימת המודחים.