עייפים ולא מחגיגות: שלוש שנים של מאבקים פוליטיים מרים, מחאות אלימות וכלכלה הרוסה, לא השאירו לתושבי קהיר יותר מדי חשק לחגוג את השנה החדשה. עם זאת, יש מי שעדיין נאחזים בתקווה ששנת 2014 תהיה השנה שתביא איתה את רוחות השינוי שלהן מייחלת מצרים, אחרי עידן מובארק והאחים המוסלמים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"בעזרת האל תגיע היציבות וכל הבעיות יעברו", אומרת חיבה, תושבת קהיר ששבעה מהידיעות על הרוגים בהפגנות. "אני קוראת לכל הצעירים להפסיק את האלימות. לכל אם קשה לראות את בנה הולך למות בכזו קלות, אני מתפללת לאלוהים שהדברים יהיו קלים יותר וייעשו בדרכי שלום".
את האוכלוסייה הצעירה במדינה לא יהיה כל כך פשוט לפייס בעזרת תקוות, כשרובם המכריע מתקשה להתפרנס ולמצוא עבודה. "מצב רוחם של הצעירים ירוד כי כולם מובטלים", אומר מוסטפא, צעיר שמתקשה לצאת ממעגל האבטלה. "הנשיא החדש יצטרך להביא דמוקרטיה שתאפשר לצעירים להביע את עצמם. לרבים מהם יש רעיונות, אבל אף אחד לא מטה להם אוזן", הוא אומר בתסכול.
במקביל יש מי שכבר מכתירים את הנשיא הבא שיושיע את מצרים מחורבנה. "שאלוהים ישמור על ראש כוחות הביטחון, אל סיסי", מאחל בעל דוכן קבבים בבירה למנהיגו הזמני. "על כולם לאמץ אותו, כי הוא איש של כבוד. הוא הציל את מצרים ויביא לכך שהדברים יתפתחו לטובה".
אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. מצרים של 2014 היא מדינה מפולגת, שבה תומכיו של הנשיא המודח מורסי ממשיכים במחאות המזוינות נגד המועצה הצבאית העליונה, וחצי האי סיני משמש כר פורה למיליציות חמושות המוציאות באופן תדיר פעולות טרור נגד יעדים שונים במזרח התיכון.
בסוריה, שם ממשיך הנשיא בשאר אסד להיאחז בשלטון, המצב חמור בהרבה. כמעט שלוש שנים מאז החלה מלחמת האזרחים במדינה, הפכו חומס וחאלב לערי רפאים זרועות עיי חורבות, ומאות מיליוני פליטים עדיין נסים על חייהם מאימת כוחות הצבא הסורי.
ובמציאות שבה האדמה בוערת, איש אינו חולם על חגיגות.