צה"ל ממשיך להפסיק את האש מידי יום כדי לאפשר העברת סיוע הומניטרי , אבל רוב תושבי הרצועה לא מרגישים בהבדל. לדבריהם, מה שמגיע לא מספיק והפסקת האש היא לא אמיתית. עובדי הארגונים ההומניטריים מזהירים מאסון וטוענים שישראל מקשה מאוד על מעבר של סחורות.
פעילה בסוכנות הסיוע "מרסי" הבינלאומית, כתבה מכתב שמתאר את הקשיים בהחדרת סיוע לרצועה.
רוב התלונות שלה מופנות כלפי הבירוקרטיה הישראלית, בשטח ישראל ובמעבר הגבול. ברצועה לא מפסיקים לשמוע חדשות רעות: ממשלת בלגיה ביטלה משלחת סיוע חירום שהייתה אמורה לחלץ את הילדים שנפגעו במלחמה בעזה, הביטול הוסבר בחשש לחייהם של אנשי כוחות הסיוע .
בנוסף למצב ההומניטרי הקשה תושבי הרצועה מתלוננים על מכה חדשה - פצצות זרחן. בית החולים מלא בפצועים שנשרפו: "אף פעם לא ראיתי דבר כזה", אמר פצוע בבית החולים שיפא. "ראיתי בוהק לבן ואור אדום שמעולם לא ראינו קודם".
מכתב ל-CNN
אחרי יותר משבועיים שתושבי הרצועה לכודים בין הפטיש לסדן, בני ערובה בידי החמאס וכלואים בין מעברי הגבול הישראלים הסגורים לאלו המצרים הנעולים, עדיין לא נמצאה דרך להזרים סיוע סדיר. לא מישראל שמוגדרת ככובש, גם לא ממצרים שמונעת מעבר פליטים .
אנשי הסיוע בארץ מתוסכלים. הנה מכתב שכתבה קסנדרה נילסן, עובדת סיוע בארגון mercy corps. היא עבדה באזורים העוינים בעולם - בעירק, דארפור, לבנון, דרום סודן, זימבבואה, ליבריה, צפון קוריאה, סרי לנקה, בנדה אצ'ה, אפגניסטאן ואירן. במכתב גלוי לרשת CNN האמריקנית, היא מתארת את הקשיים עימם נתקלים עובדי הסיוע סביב הרצועה.
היא הגיעה לישראל כדי לעבוד עם ארגון הסיוע הבינלאומי מרסי, בכדי לסייע לאזרחים הפלסטינים ברצועת עזה. היא כותבת שהעובדה שהתושבים נמצאים כבר 18 חודשים במצור משאירה אותם חסרי כול. "הכול בעזה על סף משבר, למרבית האנשים אין חשמל, אין מים זורמים, רבים בעזה סובלים ממחסור חמור במזון גם מיכלי הדלק מתרוקנים וחייהם של מיליון וחצי התושבים ברצועה תלויים בזרם הדק של הסיוע הבינלאומי".
"הבירוקרטיה הישראלית"
"הכנסת מזון ותרופות לרצועה משטחה של ישראל זה מבצע מתסכל, וקשה לארגוני הסיוע שמנסים לעזור לאזרחים שחיים בלב איזור המלחמה, מוסיפה נילסן. "הרשויות בישראל אוסרות הכנסת ארגוני סיוע לרצועה מאז נובמבר 2008, לכן אנחנו עובדים בישראל ועמיתנו בתוך הרצועה מבצעים את הפרוייקטים שאנו מתכננים פה".
פעילת זכויות האדם ממשיכה, "הרשויות הישראליות ניתקו את עזה מהעולם. אנשים, כסף או מוצרי יסוד לא יכולים להיכנס לשטחה של הרצועה מבלי אישור של הרשויות הישראליות.ב-2007, 500 משאיות נכנסו לרצועה בכל יום ממוצע יחד עם מוצרי מזון וסיוע. לצורך השוואה - אתמול נכנסו 36 משאיות. עכשיו מיליון וחצי אנשים חיכו למשאיות האלו כדי שיהיה להם ממה להתקיים. מובן מאליו שכמות הסיוע לא מספיקה לנו, ואפילו לא מתקרבת".
"ב-11 הימים האחרונים ניסינו לפעול דרך הבירוקרטיה הישראלית, פרוטוקולים בדיקות וטפסים, לנו זה נראה שהם משתנים בכל יום. יש לנו משאיות עם אורז, שמן בישול, קופסאות טונה ותמרים שיכולים להאכיל 2000 אנשים למשך שבוע. אתמול כבר חשבנו שאנחנו מצליחים להכניס את הסיוע, אבל בשתיים לפנות בוקר הרשויות הישראליות הודיעו לנו שאנחנו לא יכולים להכניס את הסיוע בגלל תמרים שלא היו כלולים ברשימה המקורית", מסבירה נילסן על התסכול.
"התמרים היו ברשימה המקורית ומופיעים בה כבר ימים, מעולם לא שאלו אותנו שום דבר עליהם, לפחות לא עד הרגע שבו היינו אמורים להתקדם לכיוון הגבול. זה רק מקרה אחד ממקרים רבים, בהם הבירוקרטיה הישראלית מקשה עלינו. יש ימים בהם אנחנו לא יודעים אם הסיוע יגיע בכלל. אמש העמסנו את המשאיות מחדש, אחרי שהוצאנו את התמרים הבעייתיים, שוב עשינו את דרכנו לגבול - אני ממש מקווה שהדרך הזו תימשך. הבוקר אני יוצאת למעבר הגבול כרם שלום, אני מחזיקה אצבעות".
יום שישי 9.1.2009
"הרשויות הישראליות הכריזו שהן מתכוונות הפסקת אש יומית שאפשר הכנסת סיוע. אבל אנחנו לא אופטימיים, אנחנו חושבים שזה לא יפתור את הבעיה. אנחנו עדיים נאבקים באותה הבירוקרטיה כדי לנסות ולהחדיר סיוע".
"הפסקת האש הזמנית לא יעילה, הדברים היחידים שמותר לנו להכניס אלו דברים שכבר יש ברצועה. הפסקת האש לא עוזרת לנו בשום מובן. אנחנו צריכים שיפור בכול המערכת הישראלית שמאשרת את מעבר הסיוע כדי שנוכל להחדיר סיוע. לפחות פעם אחת בשבוע. כשהגענו היום אחרי אינסוף אישורים למעבר הגבול עמדו שם כבר 25 משאיות, המתנו כשעה. אז, אחרי בדיקות וניירת, הצלחנו להיכנס לשטח הפריקה".
"בשטח הפריקה הישראלים פירקו את כל מה שהעמסנו על המשאית למשטחי בטון, שם כלבים רחרחו את המזון והתרופות שלנו ושל הארגונים השונים גם את אלו של האו"ם. לעובדי הסיוע נאמר להישאר במשאיות. אחרי שהישראלים סיימו את הבדיקות המקיפות מאוד, כל החיילים ועובדי המעבר חזרו לשטח הישראלי וסגרו את הדלתות מאחוריהם. אז נפתח השער מהצד הפלסטיני ומשאיות חדשות הגיעו כדי לאסוף את הסחורה, אין שום כלי רכב שיכול לעבור מצידו האחר של הגבול לצידו השני".
"שומר ישראלי הסביר לי שאסור לאפשר שיח בין ערביי ישראל לבין אלו שחיים ברצועה. אני נשארתי בשטח ישראל, מביטה דרך הגדר על המשאיות הפלסטיניות יוצאות לכיוון פנים הרצועה. סוף סוף לחשתי לעצמי, הייתה בי הרגשת רווחה אבל לא שלמה. איך הישראלים והפלסטינים יצליחו להגיע להסכם אם הם לא מדברים אחד עם השני? גם סמוך לגבול אין שום מגע בין הגורמים הישראלים לפלסטינים מעזה. שום מגע הומאני".