נראה שהעיתונאי האמריקני תיאו פדנוס חי בין שני עולמות. אומנם גופו שרד את התופת והעינויים הקשים שעבר במשך השנתיים שבהן היה שבוי בידי אנשיו מנהיג סוריה החדש אבו מוחמד אל-ג'ולאני (אחמד א-שרע), אך חלק ממנו נותר שם, בתא החשוך שבו חווה על בשרו את האכזריות המפלצתית במלוא עוצמתה. "כיוונו אקדח לראש שלי ואמרו לי שאני שבוי", הוא משחזר בכאב למגזין N12 את הרגע שנתפס. "הבטתי סביב ואמרתי לעצמי: 'אני לא מת, אז אולי אוכל לצאת מזה איכשהו. ניסיתי לנהל איתם משא ומתן כדי להינצל".
פדנוס מנסה למצוא את המילים שיבטאו את עומק הטראומה, ואז אומר: "עינויים הם כמו אונס. תארו לעצמכם שיש אדם מעליך, או קבוצה של אנשים, והם פוגעים בגוף שלך בצורה מאוד אינטימית – זו חדירה שהיא מעבר לפגיעה הפיזית. זה מאוד מביש. זו חוויה שמשפילה את הנשמה, לוקחת ממך כל כבוד עצמי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"רבים בדאעש מתונים, לכאורה"
הסיוט הגדול של חייו החל בשנת 2012. תיאו פדנוס היה אז עיתונאי עצמאי תפרן בן 44 ששהה בטורקיה. לפני כן הוא למד ערבית בתימן, שם כתב ספר על בתי ספר איסלאמיים, ובילה שלוש שנים בדמשק. לאחר שפרצה מלחמת האזרחים בסוריה הציע לו זוג צעירים סורי להבריח אותו לתוך המדינה כדי לדווח על המלחמה – ופדנוס, שהתעלם מנורות האזהרה, קפץ על ההזדמנות.
"בסתיו 2012, כאשר היאת תחריר א-שאם – "המטה לשחרור הלבנט", השולט היום בסוריה – היה ארגון טרור שולי, נשביתי בידי קבוצה של לוחמיו בחלב. הארגון עדיין נודע אז בשם ג'בהת א-נוסרה ואנשיו החזיקו בי במשך שנתיים. חלק גדול מהזמן שהיתי בבידוד", סיפר פדנוס בטקסט שכתב ופורסם בכתב העת תלם מבית קרן ברל כצנלסון.
השנתיים שבהן הוחזק בידי המורדים הסורים, אנשיו של אל-ג'ולאני, הפכו את פדנוס למומחה בעל כורחו לענייני המזרח התיכון. הוא מכיר מקרוב את השלטון החדש, ספג את האידיאולוגיה הקיצונית שלו על גופו ונפשו, וכשהוא נשאל אם מנהיג סוריה החדש התמתן באמת, עולה מגרונו צחוק מריר שמגלם בתוכו תסכול עמוק.
כשאתה רואה את אל-ג'ולאני, איזו תמונה עולה לך בראש? מיהו אחמד א-שרע האמיתי, וכמה אתה מאמין שהוא באמת "התמתן"?
"הוא עצמו עשוי בהחלט להשתנות, אבל הוא לא שולט בכוחות שהוא עורר במדינה. הכוחות האלו הם השליטים, זה כמו תחושה של רצח עם. זה כמו שמחבלי חמאס פלשו לישראל ב-7 באוקטובר, אז כוח כזה הוא עורר בעם הסורי. זה שם בחוץ. זה היה קיים בעזה, ואף אחד לא ראה את זה, גם אם זה היה מתחת לפני השטח בין האנשים, וזה בהחלט בתוך העם הסורי".
יותר משלושה חודשים מאז נפילת משטר אסד ועלייתו לשלטון של אל-ג'ולאני, העיתונאי ששרד את גיהינום השבי הסורי מזהה סכנה מתעצמת: "אז אולי הוא במצב רוח טוב ולא יהרוג אותך היום", מציין פדנוס ומבקש להתריע: "אבל זה לא משנה כי יש מאחוריו 100 אנשים שילחצו על המתג ויהרגו אותך. ההתמקדות באדם אחד אינה חשובה, צריך להתמקד במערכת כולה".
ומה תגיד למי שטוען שאל-ג'ולאני של היום הוא לא אותו אדם? אתה סבור שהאסטרטגיה היא לעוור, ושאין שינוי ממשי?
"גם רבים מהחבר'ה של דאעש מתונים מאוד לכאורה. יש להם אישיות אחת בפנים עם אחיהם ואישיות אחרת בחוץ כלפי זרים. האישיות החיצונית מסתדרת עם העולם החיצון, אבל האישיות הפנימית רוצה להרוג את כולם, כמו דאעש. את מכירה את חמאס. אז הם היו כמו הרבה מהאנשים של חמאס, אם היית נתקל בהם ברחוב הם היו נחמדים אליך – אבל זה משהו אחר בפנים".
"ג'בהת א-נוסרה ודאעש היו אחים לנשק"
במבט חודר ובקול נקי מפחד, של מי שכבר איבד עליו את עולמו, מתאר פדנוס את שעבר בשבי. "הייתי כלוא עם כולם. עם עלווים שנטבחים כעת ברחובות, חיילי אסד, לוחמי דאעש. מסיבה משפחתית גדולה ומעוותת. ג'בהת א-נוסרה ודאעש היו פעם 'אחים לנשק'", הוא מתאר.
במשך שנתיים עבר פדנוס עינויים קשים. העיניים שלו מתכהות כשהוא מתאר אותם. "הם תולים אותך בקרסוליים לתקרה", הוא אומר כאילו מדובר בעובדה טכנית, "ואז מחשמלים אותך. או שהם קושרים אותך בתוך צמיגים משומשים, באזיקים, ומכים בך במקלות ובשרשראות". קולו נשבר לרגע. "אתה מרגיש כאילו אתה נרצח באיטיות. זה לא סתם כאב – זה הרבה מעבר. אתה מרגיש שאתה צופה בעצמך מת, עד להוצאתך להורג. אתה רואה בעיניהם שהם רוצים להרוג אותך, ואתה יודע שהם מסוגלים לכך".
איך נראו תנאי השבי של המורדים הסורים?
"אתה גווע ברעב, אוכל רק מעט, ומסביבך אנשים נהרגים כל הזמן – כולל השומרים שלך. אלה תנאים של מלחמה אמיתית, זה דומה למה שקורה בעזה".
פחדת מהמוות?
"כן. אבל לא בדרך שאת חושבת. הם גורמים לך להאמין שהם הורגים אותך. הם מענים אותך ומפרקים אותך, אז אתה חי מרגע לרגע. כשהם מענים אותך, אתה מאמין שהם חותכים אותך לחתיכות רגע אחרי רגע. הם לא עושים את זה, אבל יש לך כיסוי עיניים והם שופכים עליך מים. הייתי בטוח שזה היה הדם שלי, כי הייתי עם כיסוי עיניים. לא ידעתי שזה מים. בכל מקרה, חשבתי שהם הורגים אותי, ולכן לא נשארה לי תקווה בכלל. לגמרי נכנעתי למוות והאמנתי שהם הולכים להרוג אותי".
"נותנים נשק גם לילדיהם הקטנים"
אנשיו של אל-ג'ולאני לקחו מפדנוס הכול. לא רק את החירות שלו, לא רק הגוף – אלא את עצם המהות האנושית. "הם רוצים להרוג אותך, לפעמים פיזית, אבל גם אם לא פיזית, אז לפחות פסיכולוגית", הוא משתף. "אז אתה מת. אתה מוותר על הבית שלך, כאילו לא תחזור לשם לעולם, ואז אתה תוהה: מה נשאר לי?" אבל היום הוא יודע מה נשאר – הכוח שלו לספר, להעיד ולהסתכל לכאב בעיניים.
במשך שנתיים חיית בשבי של האנשים הקרובים ביותר לאל-ג'ולאני, איך הרגשת? איזו מערכת יחסים נוצרה עם השובים שלך?
"זה כמו לחיות בחדר שבו לכולם יש אקדח. לא סתם אקדח – לכל אחד יש כמה רובים, ונורמלי בעיניהם לתת נשק גם לילדיהם הקטנים. חלקם היו אנשים נחמדים, אפשר אפילו להתיידד איתם. אבל בסופו של דבר הם רוצחים – אנשים שלא יהססו להרוג נשים וילדים. וזה לא בהכרח רק כלפי יהודים, למרות שהם בהחלט רוצים להרוג יהודים. הם מכוונים בעיקר לכל מי שמסרב להצטרף לתוכנית שלהם או לקבל את השקפת עולמם".
בשנתיים שנראו לעיתים כמו נצח גילה פדנוס את סוד ההישרדות הנפשית. "שרדתי בזכות היכולות הנפשיות שלי. כתבתי הרבה בכלא. אולי אני פשוט בנוי אחרת, מי יודע. הייתי סקרן כלפי האנשים סביבי, וזה עזר".
"גיליתי שהחיים הם דבר שביר", מודה פדנוס. "אתה חי היום, ומה אם מחר פתאום יגידו לך שיש לך סרטן? חוויה של כמעט-מוות משנה אותך לחלוטין". קולו מתרכך בעודו מציין: "אני בטוח שהחטופים הישראלים מרגישים את זה עכשיו. הם רוצים ללכת לים, להביט בו, לגעת בעלה. הדברים הקטנים הופכים ליקרי ערך".
שלושה חודשים אחורה, נפילת משטר אסד, לאן זה לקח אותך?
"ובכן, אני מרגיש שזו טרגדיה לכולם, זה כמו כשהאסירים פתאום משתלטים על הכלא ומתחילה מהומה. הם הורגים את כל השומרים ופתאום הם האחראים. הם אולי מאושרים, אבל האם זה באמת דבר טוב? לפעמים יש ערך בשומרים – והחבר'ה האלה יגידו לך את זה בעצמם".
"הם אוהבים להרוג והם ימשיכו"
פדנוס מזהה את הצביעות של המשטר החדש בסוריה. "הם מספרים אחד לשני ולעולם החיצוני, 'נמאס לנו להרוג. אנחנו לא רוצים לעשות את זה יותר. עברו 12 שנים של מלחמה'. אבל האמת? הם לא עייפים. הם אוהבים את זה. הם ימשיכו לעשות זאת". בקול נחרץ הוא מדגיש: "זה מסובך, זה מכוער. אתם חיים במדינה שנחשבת בטוחה כמו ישראל, אבל האם באמת בטוח שם? באמת?"
בחלל הריאיון, המתוח והאינטימי, מרחף סיפור של שבי, הישרדות ומורכבות. יותר מעשור לאחר שחרורם של אנשי אל-ג'ולאני מהשבי, עדיין הוא עומד בקשר עם אותם אנשים אכזריים – השובים. "אני מדבר איתם כל הזמן, הם מתקשרים אליי בערך שלוש פעמים ביום ורוצים בעיקר כסף".
היית רוצה לחזור לשם ולסגור איתם מעגל?
"אשמח לבקר בבתי הכלא הישנים, למה לא? זה יהיה כיף. אבל אהיה קצת מודאג מכך שהם עלולים להרוג אותי, אז אצטרך מעט אבטחה. הייתי סומך על בשאר אל-אסד שיגן עליי, אבל אני לא יודע אם אני סומך על אל-ג'ולאני, הוא פושע".
ברגעי הסיום של הריאיון נועץ פדנוס מבט, כמי שרואה את העתיד כתוב בדם, ומבקש להעביר מסר לישראלים: "משהו מאוד מסוכן ולא ידוע צובר כוח בגבולכם הצפוני. אתם חייבים לשים לב לדבר הזה, גם אם אתם לא יכולים לראות אותו באמת. הדבר הזה שכולם ראו ב-7 באוקטובר מתגבש עכשיו בסוריה, אבל הוא הרבה יותר גרוע, ויש עוד הרבה כאלה, אז אתם צריכים ללמוד מה קורה שם".
פדנוס מאמין שזו השליחות שקיבל עליו – להעיד, לחשוף, להזהיר ולתווך את המציאות האפלה, גם כשהעולם מרכין ראש. והוא לא מתכוון לשתוק, לעולם לא.
"גם העלווים ביצעו זוועות, יש הרבה פייק"
ד"ר כרמית ולנסי, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) וראש תוכנית הזירה הצפונית במכון, אמרה ל-N12 עם המבט להתפתחויות האחרונות בסוריה: "הטבח בעלווים שאירע בשבוע שעבר התחיל ממתקפת פתע של תומכי אסד, יש לא מעט אינדיקציות לקשר אפשרי לאיראן או לחיזבאללה. הרעיון היה לנסות לפגוע בצורה ניכרת במשטר החדש, אלא שהניסיון הזה הפך למאבק עדתי בין העלווים לסונים".
"ברגע שמשטר אסד נפל וא-שרע עלה, אחת מהקהילות שהכי חששו לעתידן ולגורלן היא העלווים, שהתלוננו בעיקר על הרעת המצב הכלכלי ופוטרו מהמשרות המדיניות שהחזיקו בהן. במתקפה מעורבים שלל גורמים, גם הרבה אזרחים, ובעיקר תומכי אסד. זוועות בוצעו גם מצד העלווים, ששרפו אנשים בחיים, ולא רק מצד א-שרע, שגינה את זה בחריפות, כי זה מנוגד לאינטרס שלו ופוגע במאמץ שלו לשדר תדמית פרגמטית ולאחד את המיעוטים. אני חושבת שהצעדים שהוא נקט לאחר מכן מעידים על זה".
ד"ר ולנסי מצביעה על הדיסאינפורמציה שמלווה את ההתרחשויות בסוריה: "יש הרבה מאוד נרטיבים מתחרים. יש סורים שמעידים על כך שהאירוע נצבע בצבעים לא נכונים, ושיש סרטונים שממוחזרים מ-2013, כאילו המשטר החדש ביצע את מה שמצולם בהם. יש המון פייק ניוז וצריך להתייחס אל זה בעירבון מוגבל, על אף הפגיעה בעלווים. יש להתייחס בפרופורציות הנכונות למספרים הבומבסטיים שפורסמו בכל הקשור למספר הקורבנות".
על ההסכמים שמקדם א-שרע עם המיעוטים אומרת החוקרת: "כרגע אנחנו רואים צעדים שמעידים על ניסיונות לייצב את המצב בסוריה ולאחד את המדינה. הסכם הפיוס עם הכורדים, השיח עם הדרוזים והחוקה, ועדת הפיוס הלאומית, שהיא אירוע היסטורי. אלה תהליכים מהירים, די מפתיע לראות אותם בסוריה בקצב כזה".
בצל התגובה של א-שרע על הצהרות של שר הביטחון ישראל כ"ץ ,שכינה אותן השבוע "דברי הבל", מבהירה ד"ר ולנסי: "אנחנו כבר רואים החרפה בטון ובשיח כלפי ישראל, בהתאם להחרפה בהצהרות הישראליות. השיח שלהם היה מרוסן מאוד בהתחלה, אבל זה משתנה ככל שהפעילות הישראלית גוברת וגם ההצהרות שמלוות אותה מחריפות".
תגובות