"בדרך לכיתה הייתה הפגנה פרו-פלסטינית. ניסיתי ללכת במהירות אבל אז אחת המפגינות ראתה את השרשרת שלי שקיבלתי מסבתא שלי ניצולת השואה - שרשרת עם אותיות עבריות של השם שלי 'אנה'", מספרת אנה ראאב, סטודנטית באוניברסיטת מישגן: "המפגינה לבשה כאפייה אבל לא נראתה מוסלמית, נעמדה מולי והתחילה לצעוק שאני טרוריסטית יהודייה. הייתי בהלם. רצתי משם בדמעות והורדתי את השרשרת מהפחד. אבל עכשיו החזרתי אותה. סבתא שלי שהיום היא בת 98, הייתה חייבת להסתיר את הזהות שלה באירופה, אני לעולם לא אסתיר ולא אתבייש בכך שאני יהודייה בארצות הברית".
אחרי שהתאוששה מהפעם הראשונה בחייה שבה חוותה אנטישמיות, אנה שגדלה בשיקגו למשפחה יהודית אמריקנית, החליטה להילחם בחזרה. היא הקימה ארגון שנקרא FOG, FACTS ON THE GROUND, ובתרגום חופשי: "עובדות בשטח". "יש מידע שקרי שמופץ בכוונה על ידי סטודנטים. טענות שישראל היא קולוניאליסטית ומבצעת רצח עם וטיהור אתני של פלסטינים. סטודנטים משתמשים ברשתות החברתיות כדי לשנות לחלוטין את הנרטיב על 7 באוקטובר, ולהכחיש את הזוועות. ולצערי זה לא רק סטודנטים, יש גם פרופסורים בפקולטות שונות במישיגן שאומרים שמה שחמאס עשה זו 'התנגדות מוצדקת'. זה נורא".
אלפיים סטודנטים, רובם יהודים, מגיעים לאירוע שאנה ארגנה במישיגן. הדובר המרכזי הערב הוא "בן החמאס", מוסעב חסן יוסוף, שגם זכה לכינויי "הנסיך הירוק" כשהופעל על ידי השב"כ כדי לאסוף מידע על הארגון שהקים אביו. עבור רבים מהסטודנטים, זוהי הפעם הראשונה שהם יפגשו פלסטיני, ובוודאי כזה שהיה בחמאס.
"אבא שלי הקים את החמאס. ראיתי את ההתלהבות שלו וצפיתי בצמיחת הארגון", מספר מסעב חסן יוסף לקהל הצעיר, "הרבה קוראים להם טרוריסטים, אבל כמי שראה את הלידה שלהם ואת הזוועות שהם מבצעים, אני אומר לכם הם מעבר לארגון טרור. הם מציגים את עצמם כתנועת התנגדות אזרחית במטרה לשחרר את פלסטין וזה השקר הראשון של חמאס. הם לא תנועת התנגדות, הם תנועה דתית אידיאולוגית שמנהלת מלחמת דת נגד גזע ואומה. אז כל הקבוצות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים שתומכות בחמאס, למעשה תומכות בקבוצה שעשתה ג'נוסייד ורצחה ילדים ונשים, אנסה ושרפה באופן שיטתי כל מה שנקרה בדרכה, וביצעה טיהור אתני של גזע בגלל שהם יהודים. לא הופתעתי כי חייתי עם חמאס בכלא 27 חודשים בכלא - ואם אתם רוצים להכיר מישהו, תחיו איתו בכלא 27 חודשים".
החמאס הם ה"ילידים" שמתנגדים לכיבוש הקולוניאליסטי
לפי סקר שערכו באוניברסיטת הרווארד ובו השתתפו למעלה מאלפיים סטודנטים, שני שליש מהסטודנטים מעידים על עלייה באנטישמיות בקמפוסים. בסקר נוסף של הליגה להשמצה וארגון הילל, שלושה מכל ארבעה סטודנטים דיווחו שנתקלו באנטישמיות או היו עדים לה מאז השבעה באוקטובר. אלו צעירים שחיו כל חייהם בתחושת ביטחון בארה"ב, ופתאום נאלצים להתמודד עם איום שמפתיע אותם.
מחקר שבוצע באוניברסיטת ברנדייס דירג את האוניברסיטאות שבהן סטודנטים יהודים מרגישים שיש "אווירה אנטישמית". במקום הראשון נמצאת אוניברסיטת דרום קליפורניה, מקום שני ברקלי, מקום שלישי קולומביה ואוניברסיטת מישיגן הגיעה למקום השביעי.
אוניברסיטת מישיגן היא מהאוניברסיטאות המובילות בארה"ב, ויש בה אחוז גבוה מאוד של של סטודנטים יהודים- 14% מכלל הסטודנטים. אומנם מישיגן היא המדינה שבה יש את הקהילה המוסלמית הגדולה ביותר בארה"ב, אבל זה לא בא לידי ביטוי באוכלוסיית הסטודנטים. לפי נתוני הליגה למניעת השמצה מישיגן היא אחת מעשר המדינות שבהן נרשם המספר הגבוה ביותר של תלונות על אירועים אנטישמיים בארה"ב. בניגוד למגמה הזאת הנהלת האוניברסיטה בחרה מאז 7 באוקטובר בקו פרו-ישראלי. הנשיא סנטה אונו יצא בהצהרת גינוי לחמאס כמה ימים לאחר המתקפה והודיע על הקמת מוסד חדש למלחמה באנטישמיות בקמפוס.
המדיניות של נשיא האוניברסיטה גרמה לסטודנטים רבים לצאת נגדו, כשהשיא היה בהפגנה שבה סטודנטים פלשו לבניין ההנהלה, תלו דגלי פלסטין על משרד הנשיא, וסירבו להתפנות במשך 6 שעות. איימי, סטודנטית אפרו-אמריקנית עטופה בדגל פלסטין שעמדה מחוץ לבניין, הסבירה לי שהיא מפגינה כי "מיליוני פלסטינים כבר נרצחו!". "יש בסך הכול 2 מיליון פלסטינים בעזה" אני אומרת לה, והיא מתקנת בלי לוותר על הטון הנחרץ - "בעצם אלפים נרצחו!".
מעטים הם המוסלמים בהפגנות, ולרוב הם המארגנים
בהפגנה הפרו-פלסטינית הסוערת אני רואה גם את נורה ואשלי, שתי סטודנטיות אמריקניות לבנות, מעטים הם המוסלמים בהפגנות, ולרוב הם המארגנים. אשלי מחזיקה שלט "מהים לנהר, פלסטין תהיה חופשית". אני שואלת אותה אם היא מבינה שמדובר בקריאה לרצח עם של יהודים. "זה לא מה שכתוב בשלט", היא אומרת, "המשמעות היא שמגיע לפלסטינים לחיות בכבוד, בלי כוח קולוניאליסטי ששולט עליהם".
זה הנרטיב שחוזר שוב ושוב בקרב המפגינים הפרו-פלסטינים, נרטיב שאמריקנים מכירים מההיסטוריה שלהם. לתפיסתם היהודים הם כוח קולוניאליסטי שהגיע לפלסטין כדי לנשל את הילידים, הפלסטינים, מהאדמה שלהם. כוח ההתנגדות של הילידים (חמאס) הכה בהם, ועכשיו היהודים בתגובה מבצעים טיהור אתני ורצח עם.
נרטיב נוסף שסטודנטים אמריקנים משליכים על הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא המאבק הבין גזעי העכשווי בארה"ב. היהודים הם ה"לבנים", ה"מדכאים", והפלסטינים הם ה"שחורים", ה"מדוכאים".
"לימדו אותי בילדות שאסור לפקפק בישראל"
בין המנהיגים של ניסיון ההשתלטות על בניין נשיא האוניברסיטה הייתה גם יהודייה אמריקנית. לארה (שם בדוי) היא סטודנטית לתואר שני העונה בדיוק להגדרה של אישה לבנה בפוליטיקת הזהויות האמריקנית שנהייתה כל כך דומיננטית בקמפוסים. יהודים שייכים מבחינת פוליטיקת הזהויות האמריקנית ל"לבנים", ולכן יש אמריקנים שאפילו לא רואים ביהודים מיעוט, אלא חלק מהאליטה השולטת. העובדה שלארה עונה להגדרה של לבנה מייצר אצלה תחושת אשמה שהיא מתעלת במאבק אנטי-ציוני. אחרי הרבה ניסיונות היא הסכימה להיפגש איתי, למרות שאני ישראלית, ובתנאי שלא אחשוף את זהותה.
"מאז שהייתי ילדה למדתי בכל המוסדות היהודיים, היינו הולכים לבית כנסת, ותמיד הרגשתי שמותר לי לשאול את כל השאלות על אלוהים והדת והעולם - רק לא על ישראל. אסור היה לפקפק בישראל. לא שמעתי על הכיבוש עד שהגעתי לקולג'. אז החלטתי להקים ארגון חדש, עם כל היהודים שיש להם דעות פוליטיות דומות לשלי", אומרת לארה. הארגון הוא למעשה סניף נוסף של JVP, "יהודים למען שלום"- גוף יהודי אנטי-ציוני רדיקלי שהתחיל לצבור תאוצה בקמפוסים בחודשים האחרונים.
לארה מאמינה שישראל צריכה לחדול מלהתקיים, ושיהודים וערבים צריכים לחיות בשוויון זכויות מלא על אדמת פלסטין. היא לא לבד. לפי הסקר האחרון שנערך בהרווארד, שליש מהצעירים בגילאי 18-24 לא מכירים בזכותה של ישראל להתקיים.
"לא הגיוני שקיימת מדינה שיש לה שתי מערכות משפטיות נפרדות ליהודים וערבים", לארה אומרת לי בביטחון. "את מתכוונת לגדה המערבית?" אני שואלת. "לא, לישראל!" היא עונה. אני מנסה לספר לה שבישראל יש מערכת משפטית אחת, עם שופטים ערבים, גם בבית המשפט העליון, אבל אני מרגישה שתוך כדי ההסבר אני מאבדת אותה. "יצא לך פעם לדבר עם ערבי ישראלי?" אני שואלת. "לא, אף פעם לא הייתי שם, אבל קראתי הרבה", היא אומרת. ומזמינה אותי לאירוע נוסף שהיא מארגנת בשיתוף עם התא הפלסטיני בקמפוס שנקרא SAFE והתרחב משמעותית בחודשיים האחרונים.
האירוע הוא "קבלת שבת פלסטין". משתתפים בו 70 סטודנטים, ברובם הגדול יהודים לובשי כאפיות, ו-15 פלסטינים, ביניהם סלמה המנהיגה של SAFE שנולדה למשפחה פלסטינית בארה"ב. לרגע זה נראה כמעט אוטופי - כשהמלחמה משתוללת בארץ, כאן במישיגן יהודים ומוסלמים חוגגים את השבת היהודית ביחד. אבל כשהם מודיעים על כך שכעת יקראו קדיש בארמית לזכר "הפלסטינים שנרצחו בעזה", ואף מילה על השבעה באוקטובר, אני מרגישה דחף עז לעוף משם וזאת למרות שלאף רגע לא חשתי איום בתור ישראלית בחדר.
הסטודנטים היהודים בקהל נראים כמו אסופת צעירים שלא מצאו את עצמם עד שהם הגיעו למקום הזה שמזכיר כת. גם אחרי עשרות שיחות עם סטודנטים צעירים פרו-פלסטינים, התחושה היא לא שהם אנטישמים - אלא שהם הולכים בעקבות הטרנד. לרוב אין כאן רגש שנאה עמוק ומבוסס נגד הזר, האחר, אלא יותר התלהבות נעורים ממאבק שכרגע נראה להם צודק.
"אומרים לי שאני יהודייה שונאת יהודים וזה לא נכון"
ארגון נוסף גדול בהרבה של יהודים בקמפוס, הוא ג'יי סטריט שאותו מנהיגה בלוריין היינס. היא גדלה כל חייה בארה"ב, ביקרה בישראל פעם אחת בגיל 8, יש לה משפחה בארץ, ויש לה ראיית עולם מורכבת ושאיפות לעתיד פוליטי. לוריין היא נשיאת הסטודנטים של ג'יי סטריט בארה"ב, ארגון שמאלני אמריקני שמאמין בזכות הקיום של ישראל וקורא לפתרון שתי מדינות לשני עמים.
"אנשים מהימין היהודי, מארגונים כמו אייפאק, אומרים לי שאני יהודייה שונאת יהודים וזה לא נכון. אני גאה ביהדות שלי ואני אוהבת את ישראל", היא אומרת. השיחה עם לוריין מעניינת, כי גם היא מדברת על תרבות של השתקה בכל הקשור לבעיות בישראל, אבל מזווית שונה, לא רדיקלית, "במוסדות היהודים בארה"ב, בבתי הכנסת ובתי הספר ומחנות הקיץ, מלמדים אותך שאת חייבת לאהוב את ישראל בכל ליבך ולא לשאול שאלות. כשאת מעבירה ביקורת על ישראל אנשים חושבים שאת תוקפת אותם כיהודים - וזה לא נכון. אפשר לבקר ממשלה - אנשים הם לא הממשלה שלהם".
"אני חושבת שבשביל לבסס קשר יותר בריא בין יהדות ארה"ב לישראל צריך דווקא להפריד בין השניים", מביעה לוריין את מה שעבור הדור המבוגר של יהודי ארה"ב מהווה את החשש הגדול ביותר - שיהדות ארה"ב בעתיד תחדל לתמוך באופן בלתי מסויג בישראל. "מצופה מיהודים בארה"ב הרבה פעמים להגן על פעולות של ישראל, אבל אנטישמיות בעיניי זה להאשים יהודים בדברים שמדינת ישראל עושה, כאילו כולנו מקשה אחת ולא מדובר באנשים שונים עם מגוון דעות".
התפיסה שחוזרת בשיחות עם סטודנטים יהודיים, וגם עם לוריין, היא שהם קודם כל אמריקנים ולא רוצים שיתייחסו אליהם אחרת, מתחילה להתנגש עם המציאות בשטח. אם ה-7 באוקטובר שינה את תפיסת העולם הישראלית והוביל להתפכחות, מה שעשוי לגרום לשינוי אצל יהודי ארה"ב הוא עלייתה של האנטישמיות. לפי הליגה נגד השמצה, מאז שהחלה המלחמה נרשמה בארה"ב עלייה של כמעט 400 אחוזים בדיווחים על מקרי אנטישמיות.
סטודנטים אמריקנים יהודים חשבו, וחלקם עדיין חושבים, שהם יכולים להגן על עצמם בכך שהם פרו-פלסטינים ואנטי-ציוניים, אבל יש עדיין מי שרואה בכל היהודים ככאלה שקשורים למה שקורה בישראל. את הקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב יהיה קשה לשבור, לא בגלל שיהודי ארה"ב לא רוצים להיפרד מאיתנו, אלא בגלל שבעיני אנשים אחרים שאינם יהודים או ישראלים - הזהות הזאת עדיין מחוברת.
בשנה שעברה הניפו את דגלי אוקראינה, עכשיו מניפים דגלי פלסטין
פרופסור יהודי ותיק בקמפוס, שהעדיף לא להזדהות, אמר לי שבהתאם למצב בשטח, גם המאבק הפרו-פלסטיני בקמפוסים ידעך. "כך זה קורה תמיד", הוא אומר. "הוא לא ייעלם עד שיהיה הסדר מדיני, ולכן קרב ההסברה הישראלי אבוד מראש. אבל כן תהיה מטרה אחרת נעלה יותר, או לפחות טרנדית יותר. בשנה שעברה הניפו בקמפוסים דגלי אוקראינה. עכשיו מניפים דגלי פלסטין. והאמת שרוב הסטודנטים רוצים ללמוד, או לחגוג, לא להפגין. נכון, יש עלייה בסקרי אנטישמיות, אבל זאת אנטישמיות שיכול מאד להיות שהייתה גם לפני, רק רדומה, ועכשיו חזרה לפני השטח ביתר שאת".
ועדיין, אי אפשר לזלזל בנזק שהמלחמה בעזה, שאת התמונות ממנה מראים כאן בכל ערוצי התקשורת כל העת, עושה לתדמיתה של ישראל. הדור שצורך את הסרטונים של ההרס וההרג בעזה הוא לא הדור שזיכרון השואה עוד חי בו, ואת הזוועה של ה-7 באוקטובר לא הצלחנו עד כה להעביר לעולם. רק שינוי אמיתי במציאות המדינית של המזרח התיכון יוכל לשנות את הדעה השלילית שלהם עלינו.
"אני לא ישראלית אז אני לא יודעת מה השינוי שעברתם אחרי ה-7 באוקטובר," אומרת לוריין נשיאת ג'יי סטריט, "אני חושבת שהרבה סטודנטים יהודים חשים שהביטחון שלהם בקמפוס התנפץ והיחס שלהם לישראל השתנה מאוד. אצלי דברים השתנו. איבדתי הרבה תקווה בגלל הזוועות, ואיך אפשר שלא לאבד תקווה. שתי מדינות לשני עמים תמיד היה פתרון רחוק", אומרת לוריין ומסכמת באידיאליזם סטודנטיאלי נאיבי שאפשר רק לקנא בו, "אבל אם אנחנו הדור הבא של בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל, אנחנו צריכים להמשיך להאמין שיכול להיות שינוי, שישראלים ופלסטינים יוכלו לחיות בכבוד ובביטחון, ואנחנו צריכים לעשות מה שביכולתנו כדי שזה יקרה".