כל הטיסות שיוצאות בזמן דומות זו לזו, אבל אלו שמתעכבות – משתבשות כל אחת בדרכה. את האות למה שמכונה היום "דילה" בטיסה, קיבלנו כבר בנתב"ג, כשאפילו התור לצ'ק אין התנהל באופן כאוטי, והצעקות בו ("אבל למה אתה עוקף") היו בדציבלים גבוהים יותר מאלו שבגראנד בזאר של איסטנבול.
זה המשיך בעיכוב בהמראה בזמן שהמטוס היה מלא בנוסעים. הסבלנות של חלקם פקעה, אז הם החליטו להנעים את זמנם של השאר באוסף הלהיטים השמור לאירועים מן הסוג הזה. "למה אי אפשר לעשן פה, אני חייבת סיגריה", צעקה אחת. אחר התחרה בעוצמת הקול וזעק: "רוצה את הכסף שלי בחזרה". נוסעת עדינה אחרת החליטה פשוט לשיר במטוס כדי "להעביר" את הזמן, ובהתחשב ביעד הנסיעה וברפרטואר המקומי, מה נאמר – לינט היא לא.
האם הפרולוג הזה היה למעשה סימן מבשר רעות לטיול בן 6 ימים שרק ילך וישתבש? קשה לומר. אילן פלד כבר אמר בכובעו, או שמא בפאתה, של מירי פסקל ש"טורקיה זה מהמם", ומרגע הנחיתה באיסטנבול היה ברור שלכל הפחות יהיה מעניין.
זו הייתה הפעם השלישית שלי בטורקיה. הפעם הראשונה הייתה לפני יותר מעשור, בימי תור הזהב של קו תל אביב-אנטליה, כשישראלים כאילו גילו לראשונה מה זה מלון הכל כלול, בריכות עם מגלשה ואכול כפי יכולתך. הפעם השנייה הייתה במהלך קונקשן ארוך באיסטנבול. בכלל, נראה שזולת שני היעדים האלה – טורקיה, שמשתרעת על פני שטח עצום של כמעט 800 אלף קמ"ר, לא מוכרת מספיק לישראלים, ובגלל זה שמחתי לצאת מהגזרה המוכרת ולהתרחק מהמקומות השכיחים.
ארץ הכדורים הפורחים – בלי כדור פורח
אז נסענו לקפדוקיה. חבל ארץ יפהפה שמוכר בעיקר הודות לגלויות עם תמונה צבעונית של עמק רחב ידיים ובשמיו עשרות כדורים פורחים שמסיעים אנשים יפים. מדובר בהחלט באטרקציה ייחודית ומעניינת, בעיקר בגלל הנוף עוצר הנשימה, אבל משהו לא מסתדר בין השיווק של האטרקציה לבין האפשרות לבצע אותה. כשהגעתי התברר שבארץ הכדורים הפורחים לא תמיד אפשר לעלות על אחד בגלל תנאי מזג האוויר. למעשה, בחלק ניכר של השנה זה לא מתאפשר, אז אם הגעתם לקפדוקיה, מוטב שתשמרו לכם אופציות נוספות – אם לא באוויר אז דרך הרגליים, ובחלק מן המקרים באזור הזה – גם מתחת לאדמה.
התחנה הראשונה באזור הייתה בנקודת עצירה שבמבט ראשון נראית ספונטנית ושרירותית למדי, אבל ביציאה מהמונית הבנתי שמדובר באחד מהמקומות היפים והייחודיים של חבל הארץ. "עמק הדמיון" שמו, אבל לא צריך הרבה דמיון כדי להבין שמדובר באגדה. הטיפוס לגובה די פשוט, והנוף שנשקף ממנו עוצר נשימה – חרוטי סלע ענקיים דמויי פטריות ניצבים בכל עבר, תזכורת להתפרצות הגעשית שאירעה במקום לפני שנים, שיצרה את התוואי הייחודי שמאפיין את האזור כולו.
משם המשכתי למוזיאון הפתוח בעיירה גרמה שמאפשר סיור תחת כיפת השמיים, כזה שמספר את הסיפור של המקום ואנשיו: בתים, כנסיות, מערות ומקומות אחסון חצובים בצפיפות בתוך סלעי ענק, על צלעות ההרים – ולכל אחד מהם יש היסטוריה ייחודית וסיפור שאנשי המקום יודעים לספר.
מעל האדמה, בתוכה - ומתחתיה
בהמשך מתברר שהחיים במקום לא התנהלו בעבר רק בחללים שנחצבו בסלע, אלא גם בכאלה שנחפרו עמוק עמוק מתחת לאדמה. אין לו לאדם אלא מה שעינו רואה? לא בקפדוקיה, שם בניית ערי תחתית היו חלק מהמפעל ההיסטורי של התושבים לפני אלפי שנים, מקומות שנועדו להגן עליהם מפני פגעי מזג האוויר, בעלי חיים או שודדים. אחת מהערים הללו היא העיר "קיימקלי", שנחצבה לעומק של כ-10 קומות ועמוק בפנים, אם אתם לא סובלים מקלסטרופוביה, אפשר לראות את המטבחונים הקטנים מאבן, חדרי השינה ומקומות האחסון ליין של הדיירים מהעבר.
אחת החוויות הייחודיות של האזור היא הלינה במקום. בתי המלון בעצמם חצובים בתוך הסלעים כך שגם שעות הלילה הופכות לאטרקציה בזכות עצמן. התחושה היא שישנים בתוך מה שאפשר לכנות "מערות יוקרה" – הקירות מסלע, המרפסת משקיפה לסלעים שמקיפים את האזור, והמזרן – טוב לפחות הוא לא מסלע.
את הטיול באזור סיימתי בהר ארג'ייס המושלג, נסיעה של כחצי שעה מהעיר קייסרי שבקפדוקיה, במה שהיה צריך להיות חופשת גלישה קצרצרה בת יומיים, אבל הפכה מהר מאוד לחופשת סקי בלי סקי. בכל פעם אופתע מחדש מכך שב-2023, בימים שבינה מלאכותית כותבת גם דוקטורט, אנחנו עדיין נותנים למזג האוויר לנהל לנו את הלו"ז.
אז מזג האוויר היה סוער מדי עבור כדור פורח בעמק, אבל חם מדי מכדי שמספיק שלג ייערם, וכך נאלצתי להסתפק בקסם שמשרים אתרי סקי גם כשאי אפשר לקחת ציוד ולשבור רגל או יד באחד מהמסלולים.
אפילוג
קפדוקיה מציעה עולם שלם של חוויות, גם כשנראה שהתנאים מסביב, בעיקר מזג האוויר, לא מאפשרים לממש את חלקן. הנוף הייחודי והקסם במקום שואבים את תשומת הלב, ומנטרלים את האכזבה כשמשהו לא מסתדר בדיוק לפי התכנון. התברר שטורקיה מיוחדת וגדולה מספיק כדי לשוב ולבקר בה במקומות נוספים, וזו בהחלט הייתה חוויה שרק פתחה את התיאבון, כזה שגם קבב טורקי לא יוכל להשביע כל כך מהר.
הטיול הסתיים בסוף שבוע בעיר שמותחת את הגבול בין מזרח למערב, בין אירופה לאסיה ובין אסלאם לנצרות. האטרקציות באיסטנבול מוכרות לעייפה, אבל מרגשות בכל פעם מחדש, ואפשר להגיע לעיר וליהנות בה גם אם לא סוגרים תור אצל ד"ר סרקן. על המסגד הכחול, הגרנד בזאר, איה סופיה, שדרות איסתיקלאל וכיכר טאקסים נכתב כבר לא מעט, אבל אלה אתרים שראוי לכל הפחות לציין אותם גם אם הגעתם לעיר רק בשביל לאכול דונר.