"כל יום יכול להיות היום האחרון שלנו פה": מפעל הפלדה במריופול הפך לאחד הסמלים הבולטים של המלחמה באוקראינה. במשך שבועות ארוכים התבצרו לוחמי גדוד אזוב האוקראיני במעוז האחרון בעיר שנותר בשליטתם. הם סירבו להניח את נשקם למרות מתקפות קשות של הצבא הרוסי. איליה סמולנקו, קצין מודיעין בצבא האוקראיני הפך להיות הפנים של הלוחמים במפעל. כרגע הוא בישראל ובשיחה עם קרן בצלאל הוא מספר על הקרבות הקשים, על רגע הכניעה ועל יותר 120 ימים בשבי הרוסי.
לוחמי גדוד אזוב התבצרו במפעל הפלדה הענק במריופול – כאשר העיר כולה כבר הייתה תחת כיבוש רוסי. איליה, שנמצא כרגע בתל אביב, הרחק מהמלחמה באוקראינה מספר: "זו הפעם הראשונה שאני מגיע למדינה אחרת, לכאן, לישראל, זה די סמלי".
הוא נפצע באורח קשה במהלך שירותו הסדיר כשלחם בחבל דונבאס, ובמהלך מלחמת ההתשה איבד את עין ימין וחלק מידו השמאלית: "נפגעתי והצלחתי לשרוד תודות לאנשים שהצילו אותי בשטח".
"החלטנו להילחם עד הסוף"
לאחר פציעותיו איליה שוחרר מהצבא אך התנדב לאותה יחידה: "כשהמלחמה עם רוסיה התחילה, חזרתי כי ידעתי איפה אני אמור להיות. החלטנו להילחם עד הסוף. כולנו קיבלנו את העובדה שכביכול כבר נהרגנו, שאנחנו כבר מתים".
ימים ספורים לאחר פינוי האזרחים הלכודים במפעל, הגיעה אליהם פקודה מדרגים גבוהים להניח את הנשק ולהיכנע, המשמעות הייתה ברורה – נפילה בשבי הרוסי: "היה לנו קשה לקבל את ההחלטה להיכנע, כי לא היה ביכולתנו להציל את הפצועים שלנו. בשבי הייתי תחת לחץ פסיכולוגי מתמשך, בתא מבודד, בלי קשר לעולם החיצון".
אחרי 120 ימים בשבי במוסקווה אליה שוחרר במסגרת עסקת שבויים. כעת הוא פועל לשחרור 700 מחבריו שעדיין נמצאים בשבי. "כרגע אין לנו דרך לתקשר איתם ואנחנו לא יודעים מה קורה ולא את מיקומם", סיפר סמולנקו.
"תחפשי בגוגל ולא תשאלי שום שאלה"
לביקורו התלוותה יוליה פדוסיוק, בעלה לחם לצדו של סמולנקו, נפצע ונשבה: "אני יודעת שהמצב בשבי הוא קשה כי הרוסים שונאים את גדוד אזוב". יוליה ונשות לוחמים נוספות חברו יחד. הן פונות לגורמים מכל העולם כדי לנסות ולקדם את שחרור בעליהן. אנחנו יודעים על העינויים, את יכולה לחפש בגוגל 'חיילים שנשבו ושוחררו' וכבר לא תשאלי שום שאלה".
עמותת "חברים ישראלים של אוקראינה" עומדת מאחורי הביקור בארץ. בימים הקרובים הם ייפגשו עם גורמים רשמיים ואזרחיים, ויבקשו סיוע בסוגיית שחרור השבויים.