"אזעקה נשמעת בשעה זו בלבוב", מדווחים כלי התקשורת מסביב לעולם. ובעוד כאן בישראל עולה במוחינו תמונה של אנשים רצים לממ"דים ולמקלטים הציבוריים, המציאות האוקראינית הרבה יותר עגומה. "התחבאנו בחדר כושר מתחת לאדמה", מספרת דרינה קוחאר, סטודנטית בת 22 מהעיר לבוב, שביממה האחרונה התגייסה לסיירת המתנדבים. הסיירת בלבוב עוזרת לכל האוקראינים שנמלטו למערב המדינה, לעיר שנחשבת בטוחה יותר, אך עדיין סופגת הפגזות. את דרינה אנחנו תופסים לשיחה בדרך למרכז המסחרי, משם היא תביא קופסאות קרטון ובהן המתנדבים יארזו את מוצרי המזון שנאספו בשעות האחרונות עבור הפליטים.
כבר כמה שבועות שאנחנו מלווים את דרינה, עוד מהתקופה שבה הדיווחים על פלישה נבלעו בתוך הסיקור על וריאנט אומיקרון. "בכל תחילת שנה אומרים שיכולה להיות מלחמה. זה קצת כמו הקורונה, שבהתחלה פחדנו מאוד ועכשיו התרגלנו", היא אמרה לנו אז, וצחוק נשמע בקולה. השמועות על האפשרות שתפרוץ מלחמה אומנם הגיעו עד לאוקראינה, אך רוב תושבי המדינה לא האמינו שתקיפה כזו יכולה באמת לצאת לפועל.
דרינה מספרת שלבוב הייתה צעירה ותוססת עד הרגעים האחרונים שלפני הלחימה: "אומנם ידענו שמשהו הולך לקרות, אבל לא ידענו מתי. ביום שלפני ההתקפה עוד תכננתי עם חברים פסטיבל מדע שתוכנן להתרחש במאי, והזמנו קולגות מפולין ומדנמרק שהיו אמורים להגיע ללבוב. בשעות הערב ביליתי עם החברים שלי – היינו אצלי בבית, שתינו קפה ודיברנו. הייתה ממש שיחה טובה. ואז ביום למחרת הדבר הזה קורה – המלחמה".
איך גילית שהתחילה הלחימה?
"זה היה בשעה שבע בבוקר. ישנתי, ואז שמעתי שדברים מתרחשים בבית – ההורים שלי הדליקו את הטלוויזיה, עברו מחדר לחדר בחיפוש אחר מסמכים והחלו לארוז תיק חירום. הם אמרו לי 'דרינה, המלחמה התחילה'. הייתי בשוק".
מאותו הרגע דרינה מספרת שחייה השתנו מהקצה אל הקצה. "ישבתי בבית למשך חצי יום ובכיתי כל הזמן. ארזנו תיקי חירום, אספנו כסף ופיזרנו אותו בין תיקים וסידרנו גם מסמכים. ריכזנו יחד את כל המצרכים שיש לנו, ומילאנו אמבטיה במים למקרה שינתקו את החשמל. אבל זה רק למקרה חירום".
מסתבר שמקרה חירום בעיני דרינה, הוא מושג שנתפס קצת אחרת במסגרת המצב הנוכחי. בלבוב כבר הכריזו על עוצר במהלך שעות הלילה, והאזעקות מפרות את השלווה העירונית בכל כמה שעות. ועדיין, דרינה מתעקשת, המצב נסבל: "לבוב היא יותר שקטה, כי היא רחוקה מהגבולות במזרח. אבל הרוסים יורים טילים על מטרות אסטרטגיות כמו שדות תעופה ובסיסים של הצבא. בפרברי לבוב נמצא בסיס כזה, בערך שעה-שעתיים מכאן – ירו שם והייתה שריפה גדולה".
עד לפני כמה ימים, לבוב נחשבה לעיר המקלט הבטוחה של אוקראינה. מדינות רבות, ובהן גם ישראל, העבירו את השגרירויות שלהן לשם, והייתה תחושה שפוטין לא יגיע עד למערב אוקראינה. אף על פי שבזירה הבין-לאומית גם לבוב נחשבת למסוכנת, יש דווקא מי שמוצא בה נחמה, כפי שמספרת דרינה: "פגשתי אנשים, פליטים מחצי האי קרים, שהגיעו בשנת 2014 לקייב בגלל הרוסים, ועכשיו הם עברו מקייב ללבוב. הם כל כך אדישים ורגועים כי זו לא הפעם הראשונה שבה הם בורחים".
שאלנו את דרינה אם היא מפחדת שגם היא תיאלץ לעזוב, אבל על השאלה הזו כבר קשה לה להשיב. מדובר רק ביממה הראשונה שבה היא לא ישנה מרוב דאגה, ולכן קולה רועד כשהיא מספרת מהצד השני של הטלפון שזה לא הדבר שממנו חוששת: "אני מפחדת שמשהו יקרה למשפחה שלי. ואם הכול ממש יסלים, אני מפחדת שהרוסים יכבשו אותנו – אני לא יודעת מה הם מסוגלים לעשות לנו".
אף על פי שהצבא הרוסי עדיין לא פלש רגלית ללבוב, הלחימה נותנת את אותותיה על הלך הרוח של התושבים ועל התנהגותם. בתיעודים שמגיעים מהעיר בולטים התורים הארוכים כמעט לכל מטרה: יש מי שעומד בתור כדי להוציא כסף מהכספומט, אחרים עומדים בתור לקניות ותור ארוך משתרך גם ליד המרפאה המקומית שבה תורמים דם.
כדי להילחם במחשבות הרעות, מספרת דרינה, היא התגייסה לשורות המתנדבים העירוניים, שעוזרים לפליטים שמגיעים ללבוב: "זה נותן לי תקווה. אם הייתי יושבת בבית ורק רואה חדשות, הייתי מרגישה לא שימושית והייתי דואגת יותר. אני שמחה שאני כאן ולא במזרח המדינה או במרכז בקייב, כי כאן בטוח יותר לעומת מקומות אחרים. אני מרגישה שאם אני מספיק ברת מזל כדי להיות בלבוב, אז אני צריכה להיות זו שעוזרת לאחרים".
בתוך מרכז המתנדבים, דרינה מצלמת את תרומות המזון והבגדים שהצליחו לאסוף מהתושבים בלבוב, כמו גם את העבודה עם הפליטים שמגיעים אליו, חלקם עם חפצים בודדים בלבד. גם התיקים הללו צריכים לעבור בידוק בטחוני "לכל מקרה", כמו שמסבירה דרינה. ועדיין, היא מתעקשת, את העזרה האמיתית צריכות להושיט מדינות המערב, וגם הן צריכות לפחד מהמנהיג הרוסי: "העם והצבא האוקראיני נלחמים בכל הכוח ואנחנו ממש חזקים. אנחנו נלחמים למען החופש שלנו ושל המדינה שלנו, אבל גם למען כל אירופה – האיום של רוסיה הוא על כל העולם, כי אני חושבת שהם לא יעצרו. הם יכבשו את אוקראינה וימשיכו, ולכן אנחנו צריכים את העזרה של כולם, גם מבחינה כספית אבל גם שאנשים ישתפו ברשת וידרשו מהממשלה שלהם להטיל את הסנקציות הכי חמורות על רוסיה".
כפי שדרינה מייחלת, גם עכשיו השמיים בלבוב צבועים בכחול. ילדים משחקים בגינה, התחבורה הציבורית פועלת, ואם מחכים בסבלנות את כל התור, אפשר גם לקנות כל מצרך בחנות. את הכול, אולי חוץ מחופש ושלום. הציפייה בדרך אליהם לא נגמרת, ובכלל לא ברור מי ישלם את המחיר.