באיראן יש מתנגדים רבים לשלטון הדת. הם שונאים אותו, מפגינים נגדו, נכלאים או אפילו נהרגים כחלק מהמאבק. אבל יש דבר אחד שגובר על השנאה, והוא הפחד. זו הסיבה לכך שמאז המהפכה האסלאמית לא נראתה במדינה מצלמה שפועלת עבור טלוויזיה הישראלית - עד היום. הערב (ראשון) שידרנו את הפרק הראשון בסדרת הכתבות המיוחדת ב"מהדורה המרכזית" שחושפת צד חדש ומסקרן באיראן.
"אין כאן דמוקרטיה"
"לצערי אין לנו כאן לא עצמאות, לא חופש, לא דמוקרטיה ולא חיים נורמליים. יש פה דיקטטורה. אני יודע מה אני עושה, זה אומנם מסוכן מאוד, אבל אני יודע מה ההשלכות של המעשים שלי, צריך לעמוד ולהילחם - אסור להיכנע. אני מקווה שבקרוב איראן תשתחרר מידי הרודנים", מספר תושב המדינה.
לדבריו, הוא מונע מרגשות נקם, מעז ומסתובב חמוש במצלמה, לרוב נסתרת, בתוך בירת הרפובליקה האסלאמית טהראן, העיר שהיא ביתם של 9.3 מיליון בני אדם. מרביתם לא עוסקים בתוכנית הטילים האיראנית, גם לא באיומי האייתולות או במשמרות המהפכה. הם לא חיים באיראן של מטה, זו שמפתחת תוכנית גרעין שטנית, אלא מתמודדים עם הקשיים של מעלה ובעיקר בדבר אחד שמורגש יותר מכול - יוקר המחיה.
"זו כיכר 'אימאם חומייני', מפה מגיעים לבזאר של טהראן", הוא מספר ומתעד את הבזאר הגדולה בעיר, שבה האינפלציה עולה מדי שנה בין 10 ל-30 אחוזים ומטרידה את הסוחרים. נכון להיום, דולר אחד שווה יותר מ-26 אלף טומאן, המטבע המקומי.
"אנחנו מתים כאן כל יום מחדש"
"אני זוכר שקניתי את הסט הזה לפני 4 שנים ב-600 אלף טומאן. עכשיו כל הסט עולה 4 מיליון טומאן", מספר מוכר כלים בבזאר. "המצב השתנה מאוד, והמחירים מגיעים כבר למיליוני ולמיליארדי טומאן. מה אני יכול לעשות עם המשכורת שלי? אני יכול מקסימום לשלם על שכירות, מים, חשמל ועל שני ילדים ונסיעות. אני לא יכול יותר".
"אני מוכר שטיחים מטבריז. זוג כזה מתחיל ב-55 מיליון טומאן, לפני שנתיים זוג כזה היה עולה בין 25 ל-30 מיליון טומאן. הבעיה שהקונים שלנו לא מקומיים, או שהם תיירים או שאנחנו מייצאים לחו"ל - וכרגע אין את שניהם", מספר מוכר שטיחים בבזאר.
תושב טהראן מספר שבתקופת השאה המחירים היו קבועים אבל בעקבות יוקר המחיה המדינה נהרסה. "בטן שבעה לא יכולה להבין בטן רעבה. המנהיגים חיים ברווחה במגדל השן אבל אנחנו כאן חיים-מתים. בן-אדם מת פעם אחת וקוברים אותו, אנחנו מתים כאן כל יום מחדש".
הסנקציות הבין-לאומיות הפכו את החיים בטהראן לבלתי אפשריים. הן פוגעות קשות באיכות החיים של האזרח הממוצע. ההכנסות נחתכו ב-65 אחוזים. בנוסף, לאיראן אסור לסחור בדולרים, מה שמרתיע כמעט את כולם, כולל חלק מהבנקים בסין וברוסיה לסחור איתה. אמנם המדינה מסבסדת את שירותי הבריאות והחינוך, חלק מן החשמל, ומוצרים כמו תירס, חיטה, סויה ותרופות. אך לאזרחים עדיין קשה להתפרנס בכבוד.
"כשאבראהים ראיסי הגיע, הוא אמר שהוא ידאג לעניים, ידאג לעם האיראני ולאוכל על השולחן. אבל מיד לאחר שנבחר המחירים קפצו פי כמה וכמה. כל שנה אתם מעלים את המשכורות ב-10 אחוזים אבל המחירים עולים באלף אחוז. ב-40 ומשהו השנים האחרונות כל מי שבא הבטיח לנו הבטחות, אבל אלו היו הבטחות ריקות שום דבר לא נעשה! שום דבר!", סיפר אחד מהתושבים המוטרדים של טהראן.
בני סבטי חוקר ופרשן בנושא איראן מספר: "חלק מהאיראנים הגיעו לרמות של לחיות באוטובוסים, זו אופנה חדשה. משכירים אוטובוסים ללילות. אירוע חדש לגמרי. לפני כמה שנים מצאו הרבה מאוד אנשים, לא אחד-שניים, ישנים בקברים ברחבי אירן".
מוזיקה, מחשופים ואווירה מינית
ברחוב המהפכה שליד האוניברסיטה יצאו המהפכנים של חומייני בשנת 1979 להפגנות נגד השאה שהסתיימו בשינוי פניה של איראן. 40 שנה אחרי, בדיוק מאותו המקום, יצאו סטודנטים כדי למחות נגד צמצום הסובסידיות של הדלק, במה שהפכה למחאה הקשה ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית עם 4,000 בני אדם שאיבדו את חייהם.
בתוך שערי הקמפוס פועלת המשטרה החשאית שמקפידה על מוסר - הפרדה בין גברים ונשים, אבל חשוב יותר - מנסה לזהות כל העת פעילות פוליטית חתרנית. ספק אם ערכי המהפכה של חומייני חודרים מבעד לשערי המסיבות הפרטיות בצפון טהראן. מוזיקה, ריקודים, מחשופים, מסיבות בריכה ואווירה מינית - האנדרגראונד של צפון העיר הכי רחוק מהחוקים הנוקשים של המשטר. אחרי 43 שנים רבים התעייפו מההגבלות, מהאיסורים וממשטרת הצניעות. האליטה, באמצות הכסף שלה, הפכה את המסיבות האלה לחלק אינטגרלי מחיי היומיום.
"אלה בדיוק השכונות שבהתחלה חומייני אמר שאלה האויבים של העם. אלה העשירים שמוצצים את הדם של העניים. עכשיו הם הבנים של כל מיני אנשי משטר ואייתולות שאנחנו קוראים להם 'אראזאדה'. ואלה חיים חיי מותרות ועושר שאנחנו אפילו בהוליווד לא רואים את זה. הילדים האלה משלמים שוחד למשמרות המהפכה כדי שישמרו בשבילם על הדלת בזמן המסיבות", אומר באבק יצחקי, כתב "איראן אינטרנשיונל" בישראל.
"מקסימום תה על גחלים"
מול בניין הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים של איראן נמצא פארק מלאט שבצפון טהראן. מי שרוצה לבלות בערב יגיע לאחת המסעדות באזור הזה. המחירים במסעדות לא זולים, ומעמד הביניים או העניים של הדרום יתקשו לממן בילוי באזור - מקסימום תה על גחלים.
מחירי השכירויות של דירה ממוצעת בת 3 חדרים באזור נעים בין 900 ל-1,400 דולר לחודש, כלומר בין שש לתשע משכורות חודשיות. בצפון העיר, ניתן למצוא רמזים שיכולים להעיד על זרמים תת-קרקעיים אנטי-ממסדיים. נשים מסתובבות בפומבי בלי חיג'אב, דבר המנוגד לחוק ומהווה עילה למעצר. אם משטרת הצניעות תיגש אליהן, הן יאמרו שהחיג'אב נפל.
"יש את האנשים שמאסו בהגבלות הפיזיות והם רוצים לשמוח קצת יותר, להיות פחות מוגבלים", מספר בני סבטי, ממקימי דובר צה"ל בפרסית. "הם באמת נוקטים בצעדים סמליים כמו הורדת החיג'אב, להוריד אותו לחצי או לרבע. אפילו לשמוע מוזיקה וללכת למסיבות, להיפגש בנים-בנות. ברמות האלה, המשטר עוד לא מפריע לו. מתי זה מתחיל להפריע למשטר? כשהדברים מתחילים להיות מאורגנים, לא מסיבה קטנה כזאת או אחרת. ברגע שיש התארגנויות המשטר מתחיל לראות בזה כאירוע חתרני".
"אם אתה תסתכל בימים הראשונים של המשטר האסלאמי באיראן, המצב היה מאוד קשה - מדינה סגורה, עם חיג'אב, בלי מוזיקה, מדינה אסלאמית, רדיקלית ודתית", מוסיף באבק יצחקי. "היה אסור ללבוש ג'ינסים. היום הכול כמעט מותר ואי אפשר לתפוס את כולם, וליד זה, הכי חשוב - המוזיקה. פעם חומייני אמר שרק מוזיקה צבאית מותרת, והיום אנחנו רואים מוזיקת פופ, ראפ, אנחנו רואים להקות של מוזיקה ומופעים. רק סולו של נשים אסור".
"במדינה הזאת אין מנהיגים"
בדרום טהראן ההומלסים מאכלסים את הרחובות. אנשים שם חשים שהופקרו לגורלם על ידי המדינה. "אין לי מקום אחר, אין לי עבודה בכלל. הבעיה שבמדינה הזאת אין מנהיגים", מספר הומלס שחי בסביבה.
בלילה, המחזה הופך לדרמטי אפילו יותר. ברחובות, שנקראים "רחובות הסמים", חיים מאות דרי רחוב לאורך מאות מטרים שעסוקים בעיקר בצריכת סמים. בראשית המהפכה הוציאו את המכורים להורג. כיום, איראן מסתפקת בהוצאה להורג של סוחרים גדולים.
"כשאני רואה צעירים שאין להם לאן לצאת ולבלות, הם הולכים לעשן סמים כדי לשמוח, וכל זה בגלל מחסור בכסף, בגלל אבטלה וכמובן שעמום. אני לא צועק בשביל עצמי. אני בן 65, תחשבו על הצעירים האלה שיושבים בקבוצות של 20 נערים בכיכר ומעשנים סמים. יושבים ברחוב מאחוריי 2,000 או 3,000 איש ומעשנים סמים. אף אחד לא בא להגיד להם כלום. אבל אם אתה מעז לשתות כוסית אלכוהול ויוצא לרחוב, תופסים אותך, מכניסים אותך לבית הסוהר ומלקים אותך", זועק תושב טהראן.
"אין כמעט בית בלי אופיום. אין כמעט בית שאתה מגיע לשם והם לא שמים לך אחרי האוכל איזה מנגל וגחלים ומתחילים את האופיום. יש אנשים שטוענים כי מתוך 80 מיליון איש באיראן, 20 מיליון מהם מכורים לסמים", מספר באבק יצחקי.
בני סבטי מוסיף ואומר ש"לפעמים הבריחה להרואין יותר זולה גם, יותר נמצאת בשטח, מאשר הסמים הקלים יותר. נשים, הרבה מאוד נשים מכורות, גם בגלל שהן נשים קודם כול והן מוכות ומצבן הרבה יותר קשה מגברים".
"זנות ונישואין? אירן-בלוף"
לצד הסמים, אחת הבעיות הקשות שמהן סובלת החברה בטהראן היא הזנות. השלטונות במדינה מסתירים את מספרי העובדים בזנות, אך ההערכות הן שמדובר בכמות גדולה מאוד של נשים וגברים שהידרדרו לכך בעקבות מצבם הכלכלי.
"אבא ואימא שלי, שניהם היו מכורים לסמים, גם האחים שלי. אין במדינה הזאת עבודה. איפה אפשר למצוא עבודה? ובסוף, כשאתה מוצא עבודה, רוצים לנצל אותך מינית. כולם רוצים לנצל אותך באיראן אז החלטתי לבחור בזנות", מספרת תושבת טהראן שעוסקת בזנות. "כדי לעקוף את האיסור על קיום יחסים עם אישה שאיננה נשואה, הפרקטיקה השיעית מאפשרת לגברים להתחתן עם אישה רק כדי לקיים איתה יחסי מין, ומיד אחר כך להתגרש ממנה, לעיתים בתוך דקות, מה שנקרא אירן-בלוף".
"מה יש לומר על מדינה הרוסה לגמרי? כל המנהיגים, כולם באים, מדברים ובסוף גונבים לנו. אם לא הייתי עובדת בזה הייתי מתה מרעב", הוסיפה.
הקושי הכלכלי שהיא מדברת עליו משותף לרבים, בעיקר כאן בדרום העיר. בטהראן מתקיימת החלוקה הקלאסית בין צפון לדרום. בצפון, האליטה כלכלית ומשוחררת יותר, חילונית יותר ומשכילה יותר. בדרום, האוכלוסייה דתית ושמרנית יותר ובעיקר - תומכת במשטר.
דווקא שכונות העוני האלו היו מקור הכוח של אלמוני קיצוני ושמרן שנבחר לראשות עיריית טהראן לפני שני עשורים. קראו לו מחמוד אחמדינז'אד. השסע המעמדי של איראן, בין תומכי משטר האייתולות לבין המתנגדים מבית, מגדיר את קו פרשת המים במדינה שבה המהפכה עדיין לא הסתיימה.