הסוד נחשף? אחרי כ-60 שנה, עיתון בגרמניה טוען לחשיפת זהותו של האדם שסייע למוסד ללכוד את הפושע הנאצי המבוקש אדולף אייכמן בארגנטינה. ה-Süddeutsche Zeitung דיווח אתמול (שני) כי גרהרד קלמר, גרמני שחי בארגנטינה, הוא זה שסיפק את המידע המכריע על זהותו ומיקומו של אייכמן - מה שהוביל למבצע המוצלח לתפיסתו ב-1960.
לפי הפרסום, המבצע לא היה יוצא לפועל ללא המידע שסיפק קלמר על אייכמן. קלמר (רביעי משמאל בתמונה, עם המשקפיים - עומד ליד אייכמן) היגר לארגנטינה ב-1950 לאחר שלא מצא עבודה בגרמניה. עוד נכתב בדיווח כי הוא החל לעבוד בחברת בנייה במחוז טוקומאן, ולאחר מכן הצטרף למקום עבודתו איש בשם "ריקרדו קלמנט" - הזהות הבדויה שבה חי אייכמן.
ב-1953, כך פורסם, חברת הבנייה שבה עבדו השניים פשטה את הרגל. אייכמן עבר לבואנוס איירס וקלמר לסאו פאולו ומשם ב-1957 בחזרה לגרמניה. ב-1959 סיפר קלמר לחבר על הקולגה לשעבר מארגנטינה: המידע הגיע לידיו של התובע פריץ באואר, שטס במיוחד לישראל כדי להעבירו למוסד - וכך ניתן האות למבצע. אייכמן נתפס, נשפט והוצא להורג בישראל ב-1962, לאחר שהורשע לפי חוק "עשיית דין בנאצים ובעוזריהם".
בחודש מאי פרסמנו במגזין N12 את הישיבה הדרמטית שבה בישר ראש הממשלה בן-גוריון לשרים על לכידת אייכמן - וגם את התוכנית לתפיסת אייכמן יחד עם פושע נאצי מבוקש אחר, ד"ר יוזף מנגלה. בן-גוריון כינס את השרים ב-23 במאי 1960, אחרי השעה 15:00 - זמן קצר לפני פתיחת הדיון במליאה. הוא אמר להם: "שירותי הביטחון שלנו חיפשו מזמן את אדולף אייכמן. לבסוף מצאו אותו, נמצא בארץ ויעמוד פה למשפט". עוד הקריא בפניהם את נוסח ההודעה שעמד להקריא זמן קצר לאחר מכן, בשעה 16:04, בכנסת – במילים שנחקקו בהיסטוריה:
"עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראש הנאצים למה שהם קראו בשם 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם".
בן-גוריון מיהר להזכיר לשרים כי "זה אחד משני הפשעים שבנוגע אליהם לא ביטלו במדינת ישראל עונש מוות". השר יצחק בן-אהרון הגיב בתדהמה: "כיצד, איך, איפה? ויי מאכט מען דאס? (כיצד עשו את זה, ביידיש)". בן-גוריון השיב לו בלקוניות: "לשם כך יש שירות הביטחון". השר שפירא נזכר כי פגש את אייכמן ב-1938 מטעם הסוכנות היהודית, וגם בן-אהרון סיפר כי פגש אותו ב-1936, בימים שעוד תכנן להעביר את היהודים למדגסקר.
לוי אשכול הוסיף: "מגיע להם יישר כוח, איך הביאו אותו?". בו-גוריון התחמק מתשובה אך הקריא את הצהרתו של אייכמן, שבה הבהיר כי "אין טעם לנסות להשתמט ממשפט צדק" – והסכים להגיע לישראל ולהישפט. אייכמן ציין כי "לא הובטח לי דבר ולא איימו עליי, אני רוצה סוף סוף להגיע לשקט פנימי". בן-גוריון הוסיף כי המכתב לא נחתם בארץ ואמר: "לא נפרסם מכתבו, רק עניין תפישתו ומשפטו".
למרות השבחים, בקרב ראשי מערכת הביטחון ובמיוחד המוסד נותרה תחושת החמצה: התקווה ללכידתו גם של "ד"ר מוות" או "מלאך המוות מאושוויץ", יוזף מנגלה, באותה נסיעה. בתחילת מאי 1945, עם כניעת גרמניה, נעלמו עקבותיו של מנגלה: בהמשך התברר כי הוא מצא מקלט בארגנטינה ב-1949, ולאחר מכן זוהה בכמה מקומות ביבשת דרום אמריקה. במשך שנים ניסו גופים רבים בעולם, ובהם גם זרועות הביטחון של ישראל, ללכוד אותו. ב-1979, כאדם "חופשי" שבורח ממשפט, הוא טבע למוות בברזיל ונקבר בזהות בדויה: רק שש שנים לאחר מכן בדיקות שנערכו קבעו כי מדובר בגופתו של מנגלה. עוד לפני שאומת הדבר, ישראל הציעה פרס בסך מיליון דולרים למי שיביא ללכידתו.
ואכן, מנגלה לא תמיד היה דיסקרטי: בסביבתו ידעו על עברו הנאצי, בחלק מהזמן הזדהה בתור "חוזה מנגלה" ושמר על קשר עם משפחתו ובעיקר עם בנו רולף. הוא אף נישא לאלמנת אחיו. למרות שפעל בזהויות בדויות, השגרירות הגרמנית בארגנטינה ידעה את זהותו האמיתית. הוא אף השיג אזרחות בפרגוואי, כמעין תעודת ביטוח.
לפי ספרו של יוסי חן "חיפוש המחט בערימת השחת" (הוצאת יד ושם), "במחצית השנייה של שנת 1959, איבד יוזף מנגלה את אנונימיותו. שמו היה כבר מוכר, מעשיו הרצחניים היו ידועים, ואזור הימצאו לא היה עוד בגדר סוד אם כי מקומו המדויק לא היה ידוע. נראה כי השקיע באותה תקופה מחשבה רבה בניסיונות שלא להשאיר עקבות ודאג שיתקשו למצאו. עם זאת לא נסתר מעיניו כי ממשלת ארגנטינה, מסיבות שלה, לא מיהרה להיענות לבקשה הגרמנית".
"להביא לישראל את שני הפושעים באותו מטוס"
המוסד החל לחפש אחריו באותה שנה, 1959, בעקבות מידע שהתקבל מצייד הנאצים שמעון ויזנטל. בוצעו בדיקות בכמה כתובות והמבצע העלה הילוך ב-1960. וכך כותב חן: "מיד לאחר השלמת מבצע לכידת אייכמן, ועוד טרם הוצא האיש מארגנטינה, הנחה איסר הראל את צבי אהרוני, שיועד להיות חוקרו הבלעדי של אייכמן לאחר לכידתו, לחקור את מה שהיה ידוע לאייכמן באשר למקום הימצאו של יוזף מנגלה. איסר הראל שאף להביא לישראל את שני הפושעים באותו מטוס".
וכך, על פי הספר, אייכמן נחקר עוד בארגטינה לגבי מנגלה: הוא שיתף פעולה עם החוקרים והודה שפגש אותו שלוש פעמים, כשמנגלה השתמש בזהות הבדויה "ד"ר הלמוט גרגור". הפגישות התקיימו ב-1951, 1952 ו-1954 או 1955. אייכמן ידע לספר כי "גרגור" היה פושע מלחמה, אך לדבריו לא ניסה לברר את זהותו האמיתית. רק בסוף אותו עשור, בעקבות פרסומים בתקשורת, הבין שפגש את מנגלה. בשיחה עם עיתונאי התגלה לו בוודאות כי גרגור הוא אכן מנגלה.
זמן קצר לפני צאת המטוס עם אייכמן לישראל, איסר הראל לא ויתר – ועשה מאמץ אחרון לאיתור מנגלה: הוא נעזר בשליח ישראלי שנולד בארגנטינה, שהלך למוסך שבו עבד מנגלה. הביקור לא העלה דבר מלבד חשדות כלפי אותו שליח. במאמץ מקביל, נשלח אדם אחר לברר אם מנגלה נמצא בכתובת בפרבר ויסנטה-לופז. הדוור אמר כי אינו מכיר אף "גרגור", אך ציין כי הדייר הקודם – "מנגה או מלגה" – עזב בתחילת 1960. זו הייתה התפתחות חשובה שהעידה על כך שמנגלה כבר לא השתמש בשם הבדוי, אך המוסד לא הצליח לאתר את הכתובת החדשה של מנגלה - "עקבותיו פשוט נעלמו". לפי חן, "התהודה האדירה שגרמו לכידתו של אייכמן והבאתו למשפט בישראל היוותה את נקודת המפנה. יוזף מנגלה הבין את הרמז, הסיק את המסקנות ונעלם. מאמצים בלתי רגילים הקדישה מדינת ישראל על מנת לאתר פושע-רוצח זה, במטרה להביא להענשתו, אולם עם ישראל לא זכה לראות את מנגלה נענש".