ב-23 במאי 1960 הטיל בן-גוריון "פצצה" מטאפורית בכנסת, כשהודיע על לכידתו של הפושע הנאצי הבכיר אדולף אייכמן והבאתו למשפט בארץ. דבריו מאותה ישיבת מליאה נחקקו בזיכרון ובדברי הימים, לאחר שהכו בתדהמה את חברי הכנסת. פחות משעה לפני כן נחשפה אותה "פצצה" בפורום מצומצם יותר: בן-גוריון כינס את הממשלה ועדכן את השרים. אותה ישיבת ממשלה דרמטית, שהייתה מסווגת ונשכחה עם הזמן, חושפת את גודל האירוע ואת התגובות הנדהמות של ראשי המדינה. צלילה לארכיונים מראה גם את המאמצים ל"דאבל", הישג כפול – לכידת הפושע הנאצי הנתעב יוזף מנגלה, שברח גם הוא לדרום אמריקה, בצמוד לתפיסת אייכמן.
בן-גוריון כינס את השרים ב-23 במאי 1960, אחרי השעה 15:00 - זמן קצר לפני פתיחת הדיון במליאה. הוא אמר להם: "שירותי הביטחון שלנו חיפשו מזמן את אדולף אייכמן. לבסוף מצאו אותו, נמצא בארץ ויעמוד פה למשפט". עוד הקריא בפניהם את נוסח ההודעה שעמד להקריא זמן קצר לאחר מכן, בשעה 16:04, בכנסת – במילים שנחקקו בהיסטוריה:
"עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי יחד עם ראש הנאצים למה שהם קראו בשם "הפתרון הסופי של בעיית היהודים", כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם".
בממשלה הופתעו: "אינני יכול להתגבר על סקרנותי"
בן-גוריון מיהר להזכיר לשרים כי "זה אחד משני הפשעים שבנוגע אליהם לא ביטלו במדינת ישראל עונש מוות". השר יצחק בן-אהרון הגיב בתדהמה: "כיצד, איך, איפה? ויי מאכט מען דאס? (כיצד עשו את זה, ביידיש)". בן-גוריון השיב לו בלקוניות: "לשם כך יש שירות הביטחון". השר שפירא נזכר כי פגש את אייכמן ב-1938 מטעם הסוכנות היהודית, וגם בן-אהרון סיפר כי פגש אותו ב-1936, בימים שעוד תכנן להעביר את היהודים למדגסקר.
לוי אשכול הוסיף: "מגיע להם יישר כוח, איך הביאו אותו?". בו-גוריון התחמק מתשובה אך הקריא את הצהרתו של אייכמן, שבה הבהיר כי "אין טעם לנסות להשתמט ממשפט צדק" – והסכים להגיע לישראל ולהישפט. אייכמן ציין כי "לא הובטח לי דבר ולא איימו עליי, אני רוצה סוף סוף להגיע לשקט פנימי". בן-גוריון הוסיף כי המכתב לא נחתם בארץ ואמר: "לא נפרסם מכתבו, רק עניין תפישתו ומשפטו".
אשכול וגם גולדה מאיר הוסיפו ולחצו על הענקת עיטורים או שבחים פומביים ללוכדי הפושע הנאצי, אך בן-גוריון השיב: "שכר מצווה – מצווה, זה לא יישכח כל כך מהר". עוד הבהיר כי לא ישבח באותו היום בכנסת את שירות הביטחון באופן מיוחד: "לא צריך לערב שמחה בשמחה, בהזדמנות אחרת". בן-אהרון הנרגש התפרץ: "אינני יכול להתגבר על סקרנותי – איני דורש להגיד באיזו ארץ נתפס אבל אני רוצה לדעת כיצד הגיעו אליו", אך שרים אחרים ביקשו לשמור על סודיות והוסיפו כי הפרטים בוודאו ייחשפו במשפט.
בתוך דקות השרים גם דנו בשאלה אם גרמניה ידעה על המבצע – ואיזה עורך דין יקבל אייכמן: גולדה מאיר הבהירה כי לא תתנגד לאף סניגור "בתנאי שלא היה נאצי", ושר המשפטים פנחס רוזן השיב לה: "אין סכנה כזאת". רוזן גם הבהיר כי גם אם גרמניה תבקש את הסגרתו, ישראל תתנגד. בתשובה לשאלה איך אייכמן מתנהג בכלא, השיב איסר הראל ראש המוסד: "הוא אינו מבין ההתנהגות שלנו, חשב שיכו אותו ויתייחסו אליו באכזריות. אנחנו נוהגים איתו בהתאם לחוקי מדינת ישראל".
התגובות הנדהמות של השרים מאותה ישיבה, שהפרוטוקול שלה זמין באתר ארכיון המדינה, חושפות עד כמה מוצלח וחשאי היה המבצע. מנגד, מפתיע כיום לגלות שבמליאה לא הגיבו באותו אופן: רק חבר כנסת אחד – חיים לנדאו מ"חירות" שבאופוזיציה – ביקש לדבר ושיבח את לכידת אייכמן ("מבצע לאומי ואנושי גדול"). כאשר דברי ראש הממשלה פורסמו בתקשורת, הארץ געשה מההתפתחות הדרמטית: המבצע המסווג בארץ זרה, לכידת הפושע הנאצי חי והבאתו למשפט. אך למרות השבחים, בקרב ראשי מערכת הביטחון ובמיוחד המוסד נותרה תחושת החמצה: התקווה ללכידתו גם של "ד"ר מוות" או "מלאך המוות מאושוויץ", יוזף מנגלה, באותה נסיעה.
יוזף מנגלה, שנולד ב-1911, זכה לכינוי "מלאך המוות של אושוויץ". מנגלה, ילד גינצבורג שבגרמניה, הצטרף למפלגה הנאצית ולס"ס לפני המלחמה – ואז גם קיבל דוקטורט ברפואה. ב-1943 הגיע לאושוויץ, שם ביצע ניסוייים אכזריים רבים וגם ביצע סלקציות ששלחו המוני יהודים להמתה מיידית. בניסויים הוא התמקד בעיקר בילדים, עם העדפה לזוגות תאומים, והתעלל בהם במגוון דרכים סדיסטיות: הטלת מום, כריתת איברים, זריקות קטלניות ועוד. בתחילת מאי 1945, עם כניעת גרמניה, נעלמו עקבותיו: בהמשך התברר כי הוא מצא מקלט בארגנטינה ב-1949, ולאחר מכן זוהה בכמה מקומות ביבשת דרום אמריקה.
"אזור הימצאו לא היה עוד בגדר סוד"
חלק ממעשיו המזעזעים הוזכרו במשפטי נירנברג, וב-1959 הוציאה גרמניה המערבית צו מאסר נגדו. "הוא הרג ילדים באופן אישי, ביצע ניסויים שגרמו למוות, הוציא פקודת הריגה", נכתב בין היתר בבקשה. גרמניה גם ביקשה מארגנטינה להסגיר אותו, אך הוא נמלט לברזיל ומשם לפרגוואי ובהמשך נדד בין המדינות, לעיתים בשמו ולעיתים בזהות בדויה ועבד בין היתר במוסך ובחווה.
במשך שנים ניסו גופים רבים בעולם, ובהם גם זרועות הביטחון של ישראל, ללכוד אותו. ב-1979, כאדם "חופשי" שבורח ממשפט, הוא טבע למוות בברזיל ונקבר בזהות בדויה: רק שש שנים לאחר מכן בדיקות שנערכו קבעו כי מדובר בגופתו של מנגלה. עוד לפני שאומת הדבר, ישראל הציעה פרס בסך מיליון דולרים למי שיביא ללכידתו.
ואכן, מנגלה לא תמיד היה דיסקרטי: בסביבתו ידעו על עברו הנאצי, בחלק מהזמן הזדהה בתור "חוזה מנגלה" ושמר על קשר עם משפחתו ובעיקר עם בנו רולף. הוא אף נישא לאלמנת אחיו. למרות שפעל בזהויות בדויות, השגרירות הגרמנית בארגנטינה ידעה את זהותו האמיתית. הוא אף השיג אזרחות בפרגוואי, כמעין תעודת ביטוח.
לפי ספרו של יוסי חן "חיפוש המחט בערימת השחת", שיצא בהוצאת יד ושם וזמין לקריאה באתר, "במחצית השנייה של שנת 1959, איבד יוזף מנגלה את אנונימיותו. שמו היה כבר מוכר, מעשיו הרצחניים היו ידועים, ואזור הימצאו לא היה עוד בגדר סוד אם כי מקומו המדויק לא היה ידוע. נראה כי השקיע באותה תקופה מחשבה רבה בניסיונות שלא להשאיר עקבות ודאג שיתקשו למצאו. עם זאת לא נסתר מעיניו כי ממשלת ארגנטינה, מסיבות שלה, לא מיהרה להיענות לבקשה הגרמנית".
"להביא לישראל את שני הפושעים באותו מטוס"
המוסד החל לחפש אחריו באותה שנה, 1959, בעקבות מידע שהתקבל מצייד הנאצים שמעון ויזנטל. בוצעו בדיקות בכמה כתובות והמבצע העלה הילוך ב-1960. וכך כותב חן: "מיד לאחר השלמת מבצע לכידת אייכמן, ועוד טרם הוצא האיש מארגנטינה, הנחה איסר הראל את צבי אהרוני, שיועד להיות חוקרו הבלעדי של אייכמן לאחר לכידתו, לחקור את מה שהיה ידוע לאייכמן באשר למקום הימצאו של יוזף מנגלה. איסר הראל שאף להביא לישראל את שני הפושעים באותו מטוס".
וכך, על פי הספר, אייכמן נחקר עוד בארגטינה לגבי מנגלה: הוא שיתף פעולה עם החוקרים והודה שפגש אותו שלוש פעמים, כשמנגלה השתמש בזהות הבדויה "ד"ר הלמוט גרגור". הפגישות התקיימו ב-1951, 1952 ו-1954 או 1955. אייכמן ידע לספר כי "גרגור" היה פושע מלחמה, אך לדבריו לא ניסה לברר את זהותו האמיתית. רק בסוף אותו עשור, בעקבות פרסומים בתקשורת, הבין שפגש את מנגלה. בשיחה עם עיתונאי התגלה לו בוודאות כי גרגור הוא אכן מנגלה.
זמן קצר לפני צאת המטוס עם אייכמן לישראל, איסר הראל לא ויתר – ועשה מאמץ אחרון לאיתור מנגלה: הוא נעזר בשליח ישראלי שנולד בארגנטינה, שהלך למוסך שבו עבד מנגלה. הביקור לא העלה דבר מלבד חשדות כלפי אותו שליח. במאמץ מקביל, נשלח אדם אחר לברר אם מנגלה נמצא בכתובת בפרבר ויסנטה-לופז. הדוור אמר כי אינו מכיר אף "גרגור", אך ציין כי הדייר הקודם – "מנגה או מלגה" – עזב בתחילת 1960. זו הייתה התפתחות חשובה שהעידה על כך שמנגלה כבר לא השתמש בשם הבדוי, אך המוסד לא הצליח לאתר את הכתובת החדשה של מנגלה - "עקבותיו פשוט נעלמו".
וכך נמנע ה"דאבל": אנשי המוסד חזרו לישראל "רק" עם אייכמן, שהוברח במטוס של שר החוץ אבא אבן שהשתתף בחגיגות 150 שנות עצמאות לארגנטינה. החיפושים נמשכו אך נתקלו בקשיים: לפי חן, "התהודה האדירה שגרמו לכידתו של אייכמן והבאתו למשפט בישראל היוותה את נקודת המפנה. יוזף מנגלה הבין את הרמז, הסיק את המסקנות ונעלם. מאמצים בלתי רגילים הקדישה מדינת ישראל על מנת לאתר פושע-רוצח זה, במטרה להביא להענשתו, אולם עם ישראל לא זכה לראות את מנגלה נענש".
במברק סודי שהתקבל במשרד החוץ מהשגרירות בגרמניה ב-10 ביוני 1960 – חודש בדיוק לאחר שאייכמן נתפס – נכתב: "ד"ר מנגלה נמצא בארגנטינה ופועל כרופא. גרמניה מבקשת הסגרתו זה שנים ושלטונות ארגנטינה מסרבים להסגירו". עוד הוצע באותו מברק, שזמין לקריאה בארכין המדינה, להפעיל לחץ דרך התקשורת: "קיימת אפשרות להחדיר הידיעה לעיתונות גרמנית ואנגלית, באם יש לנו עניין עתה להחדיר הידיעה על מנת להוכיח כי בדרכים המקובלות ארגנטינה לא הייתה מסגירה את אייכמן". במשרד החוץ השיבו: "פרשת מנגלה ידועה לנו ונשתמש בה אם המצב יחריף. בכל אופן רצוי מאוד שהמסמכים יהיו בידינו לידיעתך בלבד. נראה סיכוי לשיפור במצב".
"מנגלה בארגנטינה": המברק מיוני 1960
הנושא לא נשמר בסוד זמן רב: הסיקור של לכידת אייכמן הוביל גם לדיווחים שונים בעולם על מנגלה, שהצליח לחמוק מהדין. במשרד החוץ ניסו בדרכים חשאיות להשיג מידע על מיקומו של מנגלה, אבל במהרה נוצר גם לחץ ציבורי. כך למשל נשאל בן-גוריון בכנסת כבר ב-6 ביולי: "מה עושה ממשלת ישראל כדי להביא לידיעת ממשלות המדינות השונות את פשעיו של מנגלה כלפי המין האנושי ולדרוש תמיכתן בתביעת תפיסתו של הפושע והעמדתו לדין?"
ח"כ אלימלך-שמעון רימלט מהציונים הכלליים הוסיף והסביר כי "לפי הידיעות בעיתונות היה ד"ר יוזף מנגלה במעצר מונע בארגנטינה לאחר שמערב גרמניה דרשה הסגרתו. לאחרונה נמסר שמנגלה ברח לצ'ילה". ראש הממשלה השיב לו: "פשעיו של מנגלה ידועים ברבים. ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה דרשה רשמית את הסגרתו. נציגי ממשלת ישראל משתמשים בהזדמנויות שונות להסביר לשלטונות המדינות שבהן הם מכהנים, וכן לעמיתיהם, את אופי פשעיו של מנגלה". בן-גוריון הוסיף והבהיר כי "לא ידוע אם אומנם נעצר מנגלה בארגנטינה. ידוע רק ששופט פדרלי בבואנוס-איירס הוציא נגדו פקודת מעצר".
לאחר הפרסום על לכידת אייכמן, פושעים נאציים רבם חששו לגורלם – ובמקביל מאמצי האיתור התרחבו. רוב הידיעות שהגיעו על מנגלה התבררו, לפי ספרו של חן, כ"ידיעות סרק". בין היתר נטען כי מנגלה נמצא על אי יווני, ולאחר שני סיורים הופרך החשד. נציגים ישראלים חיפשו אחר מנגלה גם בעיירה שבה נולד בבוואריה, מתוך הנחה שהוא עדיין שומר על קשר עם המפעל המשפחתי. הרשויות בישראל, יחד עם תובע מקומי בגרמניה, אספו מידע על משפחתו של מנגלה וניסו למצוא כל קצה חוט.
ב-1961 נעשו מאמצים גדולים בכמה מדינות לאתר את מנגלה, במהלך משפטו של אייכמן. בכירים במוסד, בהם רפי איתן, נשלחו לברזיל ולפרגוואי. ה"חריש העמוק" הוביל לכמה עקבות בברזיל ולמבצע נרחב – "מבצע מנגלה" – שכלל גם תצפיות. צבי אהרוני, שהשתתף בלכידת אייכמן וחקר אותו, אף דיווח למוסד כי ב-23 ביוני 1962 "ראה אדם המתאים בצורתו, גובהו, גילו ולבושו להיות מנגלה". הזיהוי לא היה וודאי ולא חזר על עצמו. המאמצים נמשכו אך במהלך שנת 1962 - שבה הוצא להורג אייכמן לאחר שהורשע - הוסטו חלק מהמשאבים לחיפוש אחר הילד יוסל'ה שוחמכר שנחטף לחו"ל ולטובת אירועים אחרים. ב-1963 דעך הקצב של החיפושים, אך הם לא פסקו.
העימות במשרד החוץ: "נכשלת בדבריך, חבל שהסכמת לזה"
מסמכים נוספים של משרד החוץ חושפים דרמה פנימית של ממש: מתתיהו דגן, נציג ישראלי בקנדה, נשאל ב-1964 על הפושעים הנאציים שעדיין חופשיים, ותשובתו עוררה זעם. "עניתי שמספרם אינו ידוע וציינתי את מנגלה כאחד מאלה שהידועים לנו ועל הידיעות שפורסמו כי הוא נמצא אי שם בדרום אמריקה, נמלט מהצדק דוגמת אייכמן", שחזר לאחר מכן במברק פנימי. "נשאלתי אם אנחנו עוסקים ב'עקוב' ואם ננקוט פעולה באם מנגלה יחפש מקלט בארגנטינה. עניתי כי מדינת ישראל אינה פועלת מחוץ לגבולותיה אולם יש יהודים המחפשים פושעי מלחמה נאציים. אין להניח כי תהיה חזרה על פרשת אייכמן. נזהרתי לא לנקוט בשם מדינה שבה כאילו הוא נמצא וכמובן שלא הזכרתי חטיפה".
הדברים פורסמו על ידי סוכנות הידיעות AP וגררו תרעומת בירושלים. שמחה פרת, בכיר במשרד החוץ (ראש מחלקת חבר הלאומים הבריטי), השיב לו: "הידיעה גרמה למורת רוח רבה כאן. לצערי עליי לציין כי מברקך המבהיר את מה שקרה לא הניח את דעת הנהלת המשרד – חבל שהסכמת להיגרר לבירור עם העיתונאים בפרשת מנגלה והפושעים הנאציים".
עוז נזף: "כידוע לך מופיעות מזמן לזמן ידיעות בעיתונות העולם כאילו סוכנים ישראלים רודפים אחריו. כל הודעה של נציג ישראלי בנידון עלולה להתפרש שלא כהלכה ואף לשמש נושא לסילופים. יש להתחמק מדיון בנושא ולהתנגד בתוקף לכל ניסיון של עיתונאים לגרור אותנו לשיחה בנושא עדין זה". דגן השיב לו: "רשמתי לפניי את הערותיך והוראותיך ואישמע להן בעתיד".
פרת ניסה ליישר את ההדורים: "אני מניח שברור לך כי כתיבת מכתבי אליך גרמה לי עוגמת נפש. אין זה תפקיד נעים להעיר לחבר על כישלון במוצא פיו. עם זאת לא היה מנוס מכך, בשים לב לעניין העדין ביותר ששוחחת עליו עם העיתונאים". פרת הודה כי גם הוא חשוף ללחצים תקשורתיים דומים: "לא אגזים אם אומר כי כמעט כל אחד מאיתנו נכשל לפעמים בדבריו בעקבות לחץ כזה. מאידך, עלינו להיות תמיד דרוכים להתנגד בתוקף לכל ניסיון מסוג זה".
גם פרסום אחר משנת 1964, בעיתון "דבר", עורר כעס במשרד החוץ. בעיתון פורסם כי סוכנת ישראלית מצאה את מותה בחיפושים אחר מנגלה. "לידיעות אלו נודעה השפעה שלילית מבחינת יחסינו עם ארצות אמריקה הלטינית", כתב אריה אשל, מנהל מחלקת אמריקה הלטינית. "אם מחפשים את המנוול, אדרבה – הלוואי וישיגוהו. אך הרושם שלי הוא כי הפסקנו לחפשו לפני זמן מה. רגישות הלטינים ידועה היטב ואם אין אנו מחפשים אחריו, אני מציע להכחיש את הסיפורים". אשל הציע למסור לתקשורת כי "לכל הידיעות האלו אין כל שחר ואינן אלא פרי דמיון בלבד". מסמכי משרד החוץ מאותה תקופה מלמדים כי תעודות שונות של "חוזה מנגלה" מפרגוואי הגיעו לידי ישראל, ודרכן ניסו גופי הביטחון להגיע אל הרוצח המתועב.
גם בשנות ה-70' המשיכה התקשורת בארץ ובעולם לעסוק בנושא, ובעיתון "הארץ" דווח ב-1972 כי מנגלה גר במושבה גרמנית ממזרח ללימה, בירת פרו. הדיווח נשען על פרסומים מקומיים מפי מקורות משטרתיים. שר החוץ אבא אבן נשאל בכנסת אם משרד החוץ בירר את אמיתות הפרטים ואם פעל להסגרת מנגלה לישראל, והשיב: "אין בכוונתי להיכנס למכלול הפרטים הכרוכים בשיטות המעקב אחר פושעים נאציים שמצאו מקלט בארצות שונות. הרחבת הדיון בנושא מסוג זה הייתה רק לעזר ותועלת לפושעים נאציים למיניהם".
ב-1977 הנחה ראש הממשלה מנחם בגין להורות למוסד לחפש שוב את מנגלה ו"אם לא תהיה אפשרות להביאו למשפט – להורגו". המאמצים נמשכו גם אחרי מותו של מנגלה, שנשמר בחשאיות, ורק לאחר שש שנים התקבל האישור הוודאי, על סמך צילומי שיניים: "מלאך המוות" מאושוויץ, האיש שהתעלל ורצח רבים כל כך בשיטות חולניות, אומנם הצליח לחמוק ממשפט - אך לא ממלאך המוות האמיתי.