"ראיתי מחזות זוועה רבים ב-5 השנים האחרונות, אבל דבר לא משתווה למחזה מעורר החלחלה בתוך הצריף הזה בבלזן: המתים והגוססים שכבו זה לצד זה. עברתי בזהירות מעל גופה אחר גופה באפלולית". כך תיאר ריצ'רד דימבלבי, כתב המלחמה של הרשת הבריטית BBC, את הרגעים הראשונים בהם נחשף למחנה הריכוז ברגן-בלזן בגרמניה באפריל 1945. דימבלבי התלווה לכוחות הבריטיים שלחמו בגרמניה, בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, עת החל העולם להיחשף לזוועות מכונת ההשמדה הנאצית.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
כשדימבלבי התקרב למחנה הוא לא יכול היה לדמיין את הזוועות שאליהן ייחשף. לימים הוא סיפר: "עברתי את המחסום ומצאתי את עצמי בעולם של בלהות. גופות, חלקן רקובות, היו מוטלות על הכביש ולאורך השבילים המחורצים". העיתונאי המוערך נזכר בקבוצת נשים שראה באגף שלהן במחנה: "פניהן הכחושות של נשים מזות-רעב, שהיו חלשות מכדי לצאת מן הצריף".
"הכל אמת, זה מה שראיתי"
כמו הלוחמים שלא האמינו למראה עיניהם כששחררו את המחנה, כך היה גם דימבלבי, שהסתובב עם הכוחות במחנה שזה עתה שוחרר. התחושה הרווחת הייתה כי אפילו תצלום בעיתון לא יצליח להעביר את חומרת הדברים לציבור בממלכה הבריטית. דימבלבי הקליט את רשמיו במכשיר ההקלטה שנשא עמו והעביר במהירות למערכת החדשות בלונדון, בתקווה לחשוף את העולם לזוועות.
באנגליה לא הצליחו להאמין לתיאורי הזוועה שדימבלבי העביר, וסירבו לשדרם: "החומר ששלחת חזק מדי, צריך לאמת אותו". אבל הוא לא נרתע, ומהחזית הלחימה הוא איים להתפטר אם הדיווח לא יפורסם: "הכל אמת, זה מה שראיתי. אם לא תשדרו את הדברים לא אדווח עוד לעולם". החומר עלה במהרה לאחר חילופי הדברים, וכך החלו אזרחי העולם להיחשף לסיפורי הזוועה שהתגלו באירופה המדממת.
75 שנה אחרי שאביו נחשף אליו לראשונה, ג'ונתן, בנו של דימבלבי, עיתונאי והיסטוריון בעצמו, חזר למחנה הריכוז, במסגרת הפקת הסרט הדוקומנטרי "בחזרה לברגן בלזן" שמשודר ב-yes דוקו וב-STINGTV ושמביא את סיפורו של המחנה. "כשאני שומע את מילותיו, כשהוא מתחיל לומר: 'מצאתי את עצמי בעולם של בלהות' - זה עדיין מצמרר", סיפר בשיחה עם N12. "הוא תיאר את הדברים אז, במונחים שלו, הברורים, המאופקים, הגרפיים והקולעים כל כך".
קבלת שבת ושירת התקווה: השבת הראשונה אחרי השחרור
אווה בכר, שורדת שואה שהייתה כלואה במחנה, סיפרה על התקופה הקשה שעברה: "באושוויץ היה סדר, בבלזן שרר אי-סדר - זאת הדרך היחידה שאני יכולה לתאר בה את המחנה, כאוס גמור". ריצ'רד דימבלי הטיב לתאר את שראה במחנה שזה עתה שוחרר: "ראיתי גבר משוטט, הלום - לאורך הכביש; מתנודד ונופל. מישהו אחר השפיל אליו את מבטו, אחז בקרסוליו, גרר אותו לשולי הכביש - והניח אותו לצד שאר הגופות שהיו מוטלות שם, שלא נקברו".
לצד הדברים המזעזעים שתיעד, הביא דימבלבי גם עדות לניסיון הנואש של המשוחררים הטריים להיאחז בחיים ולנסות להמשיך הלאה אחרי הזוועות. בין השאר הוא הראה כיצד בשבת הראשונה שאחרי השחרור הם ערכו טקס קבלת שבת ושרו, בגרון חנוק, את "התקווה". הוא גם תיאר איך הלוחמים הבריטיים חשו לאחר שנחשפו לזוועות זעם כמו שלא ראה אצלם מעולם, גם לא כאשר ליווה אותם בשדה הקרב מול חיילי האויב.
ימי מלחמת העולם השנייה היו רק תחילת הקריירה העיתונאית המפוארת של דימבלבי, שלאחריהן המשיך לעוד שנים ארוכות של עשייה תקשורתית. למרות זאת, את השידור האחרון שלו חתם דימבלבי בדרישה מהצופים: "יש דבר אחד שעליכם להתחייב לו בכל לבכם - שדבר כזה לא יקרה שוב לעולם".