מטוס אמיראתי של חברת "איתיחאד" ממריא מנתב"ג מזרחה. הוא יטוס מעל ירדן, יחצה את המדבר הסעודי, כעבור שעתיים וחצי באוויר, כמו בפאטה מורגנה, יתגלה נווה המדבר מהגדולים במזרח התיכון. שום דבר לא הכין אותנו למראות שהתגלו לפתע מגובה של 700 מטרים: קו הרקיע העמוס של אבו-דאבי, מגדלי הענק, אבו-דאבי טאוורס, הטיילת המפורסמת, גם מסגד שייח זאיד, מהגדולים ללא ספק, מהמפוארים שיש. פתאום בזווית העין אנחנו מזהים את פארק פרארי, פארק השעשועים הגדול בעולם, ובכלל, צמד המילים "הגדול בעולם" לא זר למקום הזה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
ברוכים הבאים לנסיכות המפרצית, עד לאחרונה מעבר למסך הברזל המזרח-תיכוני, וממש אוטוטו זמינה לכל אחד מאיתנו. אנחנו נוחתים כאן עם משלחת של אנשי תיירות, שמבקשים להכשיר את הקרקע לקראת בואם הקרוב של הישראלים. לראשונה כאן אפשר להציג את הדרכון הכחול שלנו בגלוי, כבונוס - מקבלים חיוכים. בכניסה למדינה שמוגדרת ירוקה התבקשנו לעבור חיטוי קצר, ואיך אשפר בלי בדיקת קורונה, והינה אנחנו בפנים.
את מובארכ פגשנו מיד לאחר הנחיתה. החיוך שבו קיבל את פנינו אינו יוצא דופן. כל מי ששמע שאנחנו מישראל יצא מגדרו כדי לברך אותנו, אין כאן שום זכר לסכסוך או לחרם בן ה-72 שנים, שהוסר רק לפני חודש. "מבחינתי, יש בינינו קשרי בדם. אתה כמו בן משפחה שלי, ואינשאללה, נבקר אתכם בתל אביב, נחזק את הידידות בינינו ונלמד להכיר זה את זה, ושזה רק ילך ויגבר. כנראה תוך שבועות תראו פה הרבה תיירים מישראל. זה הבית השני שלהם".
יצאנו לסיור ראשון מחוץ למלון, משימה לא פשוטה עבור משלחת ישראלית ראשונה, בוודאי בימים של קורונה. ניידות משטרה ואנשי ביטחון ליוו אותנו מקדימה ומאחור ואפילו בתוך האוטובוס מבקשים לאבטח אותנו, אבל בדרך מזכירים לנו שאיננו נמצאים בדיוק במדינה שהיא דמוקרטיה ליברלית. שאקיר, מדריך הטיול ממוצא הודי, הוא אחד מ-8.5 מיליון העובדים הזרים שנמצאים כאן ומהווים את עמוד השדרה של האמירויות, בעוד שהאזרחים האמיראתיים הם מיעוט אליטיסטי קטן, רק קצת יותר ממיליון.
אחד הדברים שכדאי להבין לפני שאנחנו מסתערים על היעד הם עשרת הדיברות של התייר, ה"עשה ואל תעשה": אסור לשתות אלכוהול בציבור, במלונות ובמקומות אחרים כאלה. צריך להקפיד על לבוש צנוע ושמרני, אז נשים נדרשות לכסות את הכתפיים ואת הברכיים, גברים גם כן, במקומות ציבוריים, במשרדים ממשלתיים. וגם - אסור להתנשק ברחוב, זה מסוג הדברים שצריך להיזהר איתם.
עדות לשמרנות היחסית של אבו-דאבי ביחס לאחות הפרועה יותר מדובאי אפשר אפילו לקבל בחופי הים של מלונות היוקרה, אלו שבימים כתיקונים עמוסים בתיירים. אפילו כאן מפרידים בין משפחות לבין זוגות. אחד המשאבים החשובים ביותר בכל התחום של תיירות הוא חופי ים - הבעיה היא שגם המשאב הזה מתכלה. אז מה עושים במקום שבו הכסף הוא כמעט בלתי מוגבל? כמו כאן באיחוד האמירויות, פשוט מייצרים חופים מלאכותיים.
קחו, למשל, את דובאי - מרחק של שעה וחצי נסיעה בלבד מהמקום שבו אנחנו נמצאים, כאן באבו-דאבי. ההחלטה הייתה להקים אי בצורה של דקל, ובן רגע, ביום אחד, קילומטרים רבים של חופים פשוט נוספו להם.
ככל הנראה כבר בתוך שבועות ספורים, תיירים ישראלים יוכלו להגיע לכאן ובלי ויזות. בינתיים בתוך פרק זמן קצר במיוחד, באמירויות כבר מצטרפים למאבק על נתח השוק של התייר הישראלי. ממזון כשר בתפריט של כל מלון דרך מתחמי תפילה לישראלים ועד לפרטים הקטנים: נטילת הידיים.
ומה לגבי האוכל?
המטבח כאן הוא ממש בין-לאומי, נראה כמעט כמו בכל מקום אחר על הגלובוס, אבל בכל זאת צריך את הטאץ' המקומי, את הנגיעה המקומית הזאת ואני חושב שזה, זו בדיוק הדוגמה הטובה - קרואסון עם זעתר, כמה שזה מוזר ככה זה טעים.
ועכשיו, לשאלה החשובה - עד כמה הדיל הזה באמת השתלם?
האם האמירויות יצליחו למצב עצמם לתחליף הולם לנופש שלנו במדינות אגן הים התיכון, קפריסין, יוון והקלאסיקה של הז'אנר - אנטליה. האמירויות אומנם יקרה יותר מטורקיה, אבל מה שעשוי להפוך את הדיל למשתלם קצת יותר היא העובדה שמדובר במדינה ללא מכסים, ומנעד מחירי השופינג כאן רחב. גם אוכל הרחוב זול: משווארמה שעולה שני דולרים, כלומר, שבעה שקלים, ועד למג'יבוס, מעדן מקומי שמורכב מאורז ובשר טלה, ויעלה לכם בממוצע כ-17 שקלים. גם מחירי המלונות משתנים: במלון רוטאנה למשל שבו התארחנו, מלון של חמישה כוכבים, חדר ממוצע עולה כ-900 שקלים.