"ביליתי כמעט שתי יממות בשדה התעופה בבייג‘ינג, אור יום ראיתי רק אחרי שבועיים", כך סיפר לי יועד מקוב, שלפני מספר ימים יצא מההסגר בבית המלון בסין שאליו שלחו אותו הרשויות. כשהתפרצה המגפה ברחבי סין הוא עזב לישראל, וכשנראה היה שהדברים נרגעים שם הוא החליט לחזור כדי להמשיך לנהל את הפעילות של חברת "Fyber" באסיה, כפי שעשה לפני המשבר. למרבה המזל עבורו ועבור רבים אחרים שעובדים בחברות אינטרנט ומובייל, העסקים לא ספגו מכה קשה במיוחד. היום הוא שוב עובד מהבית, אבל הדרך חזרה הייתה ארוכה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לפני קצת יותר מחודש החלה סין - שהנגיף התפרץ בה עוד בנובמבר האחרון - לראות האטה במקרי ההדבקה. במהלך חודש מרץ כ-80% מהחולים החדשים שאובחנו שם היו למעשה אזרחים זרים או סינים ששבו מחו"ל, ולכן הכריזה הממשלה המקומית על חובת בידוד של 14 ימים לכל מי שנכנס למדינה. בין האזרחים הזרים שנכנסו לבידוד בבית מלון היה גם יועד, אבל טרם הגעתו לשם הוא בילה 40 שעות של בדיקות בנמל התעופה בייג‘ין קפיטל, שבו הקימו הסינים מתחם סגור שנועד לבדוק נוחתים ולדאוג שכניסתם למדינה לא תביא להתפרצות שנייה.
"זה היה נראה כמו סרט מדע בדיוני, או סרט אסונות הוליוודי", סיפר יועד, "היו לי שני מתשאלים שלבשו חליפות הגנה מלאות, כמו אלפי העובדים האחרים שראיתי מסביב; הם סיפרו שהם לא אכלו, לא שתו, ואפילו לא הלכו לשירותים במשך 24 שעות". ברגע הזה ההבדל בין ישראל לסין נראה גדול מתמיד בעיניו. הוא נאלץ למלא מספר רב של טפסים לפני שהורשה להיכנס בשערי העיר, והם שאלו אותו הרבה שאלות.
"הם ידעו בדיוק מה לשאול. את שמות הערים וכל המקומות שבהם שהיתי בישראל, היה ברור שיש להם מיפוי מאוד יסודי של תנועות העבר של כל מי שנוחת שם", שחזר יועד. הוא תיאר את היסודיות והיעילות של ההליך: ”מהרגע שנכנסים למתחם, יודעים בדיוק לאן ללכת. יש מי שמכוון אותנו למתורגמנים הנכונים שהיו זמינים כמעט לכל שפה, ומאוד ברור כבר מההתחלה שהסדר שם הוא מופתי. בהקשר זה, ישראל וכל מדינה מערבית אחרת עלולות להיראות יותר כמו מדינות עולם שלישי".
אחרי שדבר התפרצות הנגיף בווהאן הפך לחדשות בין-לאומיות, אחרי ניסיונות ההסתרה וההשתקה של אנשי מדע ורפואה שביקשו להזהיר את העולם, ואחרי שהנגיף מצא את דרכו לאירופה - היה ברור שסין מתמודדת עם המצב בהחלטיות ובטוטאליות שמאפיינות אותה בדרך כלל. האזרחים הוכנסו להסגר של שבועות ארוכים וחוייבו בנקיטת אמצעים קפדניים לשמירה על ניקיון. המשמעת, למקרה שתהיתם, לא התרופפה. וכך זה היה לאורך כל התקופה, עד שלפני כחודש, במקביל למגבלות החדשות על השבים מחו"ל, ההסגר בסין עצמה הגיע לסופו, והחיים החלו אט אט לחזור לשגרה – שגרה חדשה של החיים בצד הנגיף.
החיים חוזרים לשגרה
כשיצא מנמל התעופה הועבר יועד למלון, ולא הורשה לצאת מחדרו במשך שבועיים. הוא נדרש למדוד לעצמו את החום פעם ביום באמצעות מדחום ממשלתי שמדווח ישירות לאפליקציית המעקב הרשמית שמותקנת בכל טלפון בסין. בתום השבועיים, אחרי שבדיקת הקורונה שלו יצאה שלילית, שוחרר יועד מהבידוד ונוכח לראות איך נראית מדינה מתאוששת, שיצאה מהסגר.
כמו רבים מהתושבים בבירה הסינית, יועד מתגורר בקומפלקס דירות שוועד הבית שלו מגוייס על ידי הממשלה כדי להגן על הדיירים מפני הקורונה. כולם נדרשים להציג כרטיס מגורים מיוחד בכניסה לבניין, וכמובן לעבור בדיקת חום. כל הנוכחים בבניין נרשמים, והמעקב נשמר. זוהי הפרקטיקה במרחבים ובמוסדות ציבוריים ברחבי סין כולה. בכלל, לאורך התקופה הוטלו מגבלות מגורים נוקשות למדי על החיים בסין, והם החריפו ככל שעבר הזמן. כתבת סי.אן.בי.סי בסין, יוניס יון, סיפרה: ”זה לפעמים מפחיד אפילו לחזור הביתה. בהתחלה בדקו טמפרטורות, אחר כך היינו צריכים גם להשאיר את המפתח בידי השומר שבכניסה, להפקיד דרכון, להפיק כרטיס מגורים, ואז גם להוכיח שיש לכל היותר שלושה אנשים בבית. אם יש יותר - הם לא יכולים לצאת ממתחם המגורים. זה כבר ממש מתיש".
Come back to us, normal life! A lot of people out this Easter weekend in Beijing: dining, shopping, drinking. BUT all wear masks, check temperatures, register IDs/cell #s, scan codes to prove whereabouts for 14 days, health status. Wonder if this will become norm worldwide.. pic.twitter.com/appzcdsySG
— Eunice Yoon (@onlyyoontv) April 13, 2020
בכניסה למתחמי המגורים מוצבים דוכנים מיוחדים שנועדו לחטא את הבגדים והנעליים של השבים. יום אחד כשחזרה יון הביתה, היא פגשה באיש האבטחה של הבניין שבדיוק סיים את עבודת החיטוי בדירה שלה. גם הוא היה לבוש בחליפת הגנה מלאה.
היישומון שיש לכולם בטלפונים מאפשרת לממשלה לְאַכֵּן חשודים, נשאים ומחלימים - למעשה את כולם. שלא כמו בדמוקרטיות המערביות, בסין אין באמת חוקים שימנעו מעקב כזה מלכתחילה, ובמצב חירום - המעקב הופך למדהים אף יותר, במיוחד במשקפיים מערביות. אחד מהיתרונות הבולטים במעקב הוא היכולת להתריע בפני הציבור באופן מדויק על האזורים שבהם יש התפרצויות וריבוי מקרים מאומתים.
פרקטיקות של חיטוי משטחים והפרדה במקומות ציבוריים אומצו על ידי הציבור במהרה, סיפר יועד. ”היום אנשים בכל מקום עוטים על עצמם מסכה, זה יותר נגיש ומקובל פה כבר שנים, מאז התפרצות הסארס". משטחים שמועדים לפורענות כמו לוח הכפתורים במעלית מכוסים בניילון, ואותו מחטאים באדיקות אנשי האחזקה של הבניין. על הניילון כתוב תמיד תאריך החיטוי האחרון. למעלית רשאים להיכנס עד 4 אנשים, כפי שמסומן על הרצפה.
In case you didn’t know where to stand. Police tape on the elevator floor today. Welcome to work.. just don’t get too close. @megtirrell https://t.co/cKYHM9sv3x pic.twitter.com/JPJV11ODBQ
— Eunice Yoon (@onlyyoontv) February 26, 2020
לכאורה נדמה שסין פיתחה לעצמה מודל מוצלח למדי ליציאה מהשבר, אך הביקורות כלפיה – גם מבפנים וגם מבחוץ, ממשיכות לגעוש.
נגמר ההסגר - התחילה הסגירות
המשבר העולמי הוליד גיבורים רבים, על חלקם כנראה לא נדע לעולם. המפורסם שבהם הוא ללא ספק ד"ר לי וונליאנג, שהיה הראשון להתריע בפני נגיף חדש שמזכיר את הסארס. בתוך זמן קצר הוא הוזהר על ידי השלטונות והושתק. בסופו של דבר הנגיף הכריע גם אותו. בעבור מיליונים ברחבי העולם הוא הסמל למנגנון ההסתרה של השלטונות בסין, אבל בשונה ממנו, נדמה שהמנגנון כאן כדי להישאר.
בסוף מרץ פורסם כי רק באפריל, חודשים לאחר התפרצות המגפה בה, תחל סין לספור גם את הנדבקים הלא סימפטומטים במניין החולים היומי שהיא מפרסמת. אחרי כל זה, כשהתפרסם שנציגי ממשלה ברחבי סין מאיצים בבני משפחות לקבור את יקיריהם במהרה ובשקט כדי להגן על המורל הלאומי, התברר שסין עוסקת בהסתרה של המציאות הקשה לא פחות מאשר היא עוסקת בלחימה בנגיף עצמו.
אז החנויות אומנם פתוחות, אנשים מסתובבים ברחובות, המסעדות והברים מקבלים אורחים, והמשק התעורר כדי לאסוף את השברים, אבל בסין כמו בסין - הדברים הם כמעט אף פעם לא מה שהם נראים במבט ראשון.
צוות עיתונאים של הניו יורק טיימס הרחיק מבייג‘ין המודרנית לעיר המזרחית הפיי, בירת מחוז אנחווי. מה שקורה בהפיי הפרובינציאלית דומה מאוד למה שקורה בימים אלה בסין כולה. תוך שהם מסתובבים בחנויות ומדברים עם כל מי שמוכן לשוחח, הם מוצאים ניצנים של התאוששות והתחדשות. חנות תכשיטים באחד הרחובות הראשיים תפסה את עיניהם בזכות העובדים שהוצבו בכניסה ורקדו בתלבושות חגיגיות לצלילי מוזיקת פופ קופצנית. המטרה: למשוך לקוחות. מסתבר שלמרות שהחנות חזרה לפעילות מלאה, הסינים פשוט לא ממש רוצים לקנות זהב ויהלומים בתקופה הזו.
הצוות נכנס פנימה והוזמן על ידי הבעלים ששמח לשתף את הקשיים עם קוראי העיתון, אבל מה שקרה מיד אחר כך - מלמד אולי יותר מכל על מצבה של סין אחרי המשבר. אחרי כמה משפטים שהחליפו ביניהם, נכנס שוטר סמוי לחנות ושוחח עם הבעלים בחדר האחורי (אותו שוטר, אגב, עקב אחר הצוות באותו יום במשך שעות). כשחזר בעל החנות, הסביר שלא יוכל להמשיך לשוחח.
אותם עיתונאים שלהם הוצמד המעקב עבדו דווקא על סיפור חיובי של תקווה, סיפור שאולי יוכל ללמד את שאר העולם על דרך אפשרית לטפס החוצה מהבור שחפרה לנו הקורונה. אבל סין שאחרי הקורונה היא עוד פחות סובלנית כלפי זרים, שלא לדבר על עיתונאים. המשטר שמעולם לא היה ידוע בפתיחותו, הפך למתגונן אף יותר.
צוות הניו יורק טיימס גורש לאחר מספר ימים מסין, יחד עם צוותים של הוול סטריט ג‘ורנל והוושינגטון פוסט. גירוש העיתונאים האמריקנים הוא חלק משרשרת התנגשויות וסנקציות בין ארצות הברית לסין: טראמפ הטיל מגבלה על מספר העיתונאים הסינים שעובדים בארה"ב לאחר ש-3 כתבים של הוול סטריט ג‘ורנל גורשו מסין עוד בחודש פברואר, בגלל ”כותרת גזענית" שפורסמה בעיתון.
על רקע המתיחות הזו טראמפ ושי ג‘ינפינג שהספיקו להרגיע את רוחות מלחמת הסחר לפני פרוץ המגפה, מסירים את הכפפות שוב, ונכנסים לקרב חדש סביב השאלה - מהו המקור האמיתי של הנגיף, מעבדה סינית או חיילי הצבא האמריקני?
עוד לא ברור לגמרי איך בדיוק ישפיע המשבר הזה על פניה של סין והעולם כולו, אבל מה שאפשר לומר כבר עכשיו הוא שסין של היום לא מוכנה לקחת את הסיכון שבנגיף וגם לא את הסיכון שבדיווח לא מבוקר על מה שקורה בה.