ג'ורג' תומפסון הוא צעיר בריטי ו"יו טיובר" המתעניין בתרבויות המזרח, שהגיע לפני כחודשיים למחוז חוביי שבסין. לדבריו, כשהגיע לחבל הארץ - שהיה למוקד התפרצות הקורונה בעולם כולו - זה נראה כמו רעיון טיפשי למדי. ואולם, עם הזמן התברר כי השהות בווהאן, העיר שבה התגלה הנגיף לראשונה, בטוחה יותר מבאירופה או בארה"ב. בהתבסס על חוויתו האישית, הוא מספר איך התגברה סין על הנגיף ומספק חומר למחשבה עבור מדינות המערב.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
"אני רוצה להציג לכם מכאן את הפתרון הסיני להתפרצות נגיף", אמר תומפסון בסרטון שפרסם באינטרנט. לכך הוסיף אזהרה מקדימה: "אלה דברים שיהיה קשה מאוד ליישם בבריטניה, מדובר במהלכים לא נחמדים". לדבריו, הדבר הראשון שסייע לממשל הסיני הוא איסוף של כמויות מידע עצומות על אזרחיו.
תוך כדי סיור בשנחאי עם חברתו, תושבת מקומית, סיפר תומפסון על דוגמה לכך: "בכל פעם שאנחנו יוצאים מבלוק המגורים שלנו, היא צריכה להחתים את תווי פניה במתקן שמוצב בכניסה למתחם. התמונות האלה, ביחד עם התמונות שמתקבלות מאינספור מצלמות אבטחה שפרוסות ברחבי הרחובות בסין, מוזנות למרכז מידע שבו הן מנותחות על ידי מכונות. הממשל הסיני יודע איפה אתה".
מקור נוסף שדרכו אוסף השלטון מידע על האזרחים הוא ה"ווי צ'ט" - אפליקציה פופולרית שבאמצעותה מנהלים הסינים שיחות ביניהם. זו הרשת החברתית שלהם ובעזרתה הם גם מבצעים תשלומים. נוח מאוד למשתמש, וגם לממשל שמשתמש בפלטפורמה כדי לעקוב אחרי התושבים. "הממשל יודע איפה אתה, מה אתה קונה ומה אתה אומר לחבריך", הסביר תומפסון.
"בהקשר של הקורונה, ברגע שאדם מגיע לבית החולים, המערכת מיד לומדת ומעדכנת את כל מהלכיו. המקומות שבהם היה, האנשים שאיתם הוא נפגש", המשיך הבלוגר הבריטי. "אם אדם מגיע לבית החולים עם הנגיף, המערכת מיד לומדת, למשל, באיזו מאפייה הוא קנה לחם, ובתוך כמה שניות האופה שמכר את הלחם מקבל הודעה שהוא צריך להכניס את עצמו להסגר של 14 ימים מפני שפגש חולה".
עוד סיפר תומפסון שלכל אזרח יש קוד בצבע אחר - אדום, צהוב או ירוק. הצבע שלו, כפי שהסבירה לו חברתו הסינית, הוא צהוב, וזאת מפני שהוא רק הגיע לשנחאי. אם היה מבלה שם שבועיים, צבעו היה הופך לירוק. "יש ערים שבהן רק הירוקים יכולים לצאת לרחוב", סיפרה. "המערכת הזו עובדת מפני שאתה יכול לזהות מוקדי התפרצות לפני שהם יוצאים משליטה. כלומר יש אנשים שיכולים להמשיך לעבוד, הם לא בסכנת הדבקה, ואם הם מסוכנים - הם מיד מבודדים את עצמם".
במהלך סיור בווהאן, אמר תומפסון שהעיר חוזרת אט אט לשגרה, אולם עדיין מודדים בכניסה לכל בניין את חום הגוף של הנכנסים, אי אפשר לאכול במסעדות אך אפשר לקחת אוכל הביתה, וכל אדם שמגיע מחו"ל חייב להיכנס לבידוד למשך שבועיים. כמו כן, כל מי שנכנס למדינה עובר בדיקה.
בזמן ההתפרצות כל הדרכים היו חסומות, ורק לאדם אחד מכל משפחה ניתנה הרשות לצאת אחת לשלושה ימים, לזמן קצר, כדי להביא מוצרים בסיסיים ולחזור להסגר. החנויות נסגרו כמעט כולן ואם משהו מכל זה לא קרה - זרועות הממשל ידעו על כך מיד. "אלו הצעדים הקיצוניים ביותר שמישהו נקט בהיסטוריה", אמר תומפסון. "אבל הם עבדו. אנשים לא יכלו להדביק אף אחד חוץ מבני משפחתם, והנגיף עצר".
"המעקב אלקטרוני הצמוד וההסגר כללי לוו בקידום מאסיבי של סולידריות מצד החברה", הוסיף וסיפר תומפסון על המרכיב האחרון בהתמודדות המוצלחת. "זו מלחמתו של העם בנגיף. הממשל שידר מסרים בכל מקום וזה בהחלט עזר. מאות אלפי רופאים ואנשי רפואה הגיעו לווהאן כדי לעצור את המגפה. שלטים עם מסרים כמו 'קדימה סין, אנו יכולים לעשות זאת' נמצאים בכל פינה וברשתות החברתיות". לדברי הצעיר הבריטי, הצעדים האלה - לעומת העצות הדהויות לשטוף ידיים – הם צעדים נחושים מאוד. עם זאת, ספק אם הם מתאימים לכל מדינה ולכל אוכלוסייה בעולם.