"המשטר צריך לנצח כל פעם מחדש, לנו מספיק אם ננצח רק פעם אחת", הוא אמר לי בשקט, כאילו חושש שהקול שלו יגיע לאזניהם של תומכי המשטר שמסתובבים ברחובות. ישבנו בבית קפה אירני קטן בעיר הטורקית ואן, לא רחוק מהגבול עם אירן. בחוץ השלג ירד והכל כוסה לבן, מראה שליו שבא בניגוד גמור למתח שהוא היה שרוי בו. "אני איבדתי את חיי, אבל אני מקווה שילדיי יצליחו לשוב לאירן המשוחררת".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מה שתפס את תשומת ליבי היו דווקא עיניו. שני דברים ניכרו בהן: אימה מידו הארוכה של המשטר האירני וידיעה שבכל רגע סוכניו עלולים להגיח מן הצללים ולפגוע בו או לחטוף אותו חזרה לאירן, לצד אמונה שקטה שסופו של המאבק יהיה בהפיכה של ההפיכה והפלת משטר האייתולות. הוא לא היה גולה פוליטי שבע מהסוג הקלאסי שהשתקע במערב.
עד לפני שבעה חודשים הוא היה איש משמרות המהפכה, נשמת אפו של המשטר האירני. מסיבה כלשהי הוא החליט להימלט. יחד עם אשתו וילדיו הם נמלטו רגלית, חצו את הגבול לטורקיה בידיעה שאם ייתפסו – כנראה שהוא יוצא להורג. וכל הזמן ששוחחנו אשתו ישבה שם מאחור עם 2 ילדיהם, בוכה ומבוהלת.
בזמן ששוחחנו נכנסו עוד אנשים אל בית הקפה הזה, כולם שקטים, מכונסים ובעיקר מבוהלים. המשותף לכולם – אירנים שחיים בצללים תרתי משמע: מרביתם היו אסירים פוליטיים עד לאחרונה. חלקם אוזרים אומץ ומשתפים באיימי המשטר שנצרבו בבשרם במרתפי העינויים, רק משום שכתבו פוסטים נגד המשטר, השתתפו בעצרות המחאה של השנים האחרונות, המירו את דתם והתנצרו, הסירו את הרעלה או מכל סיבה אחרת. חלקם, כמו איש משמרות המהפכה, מאמינים שהמשטר ייפול, אחרים משוכנעים שכוחה של הרפובליקה האסלאמית חזק דיו כדי לשרוד.
כשבוחנים את האתגרים הגיאופוליטיים שעומדים בפני ישראל או מאתגרים את היציבות במרחב המזרח תיכוני – כל הנקודות מובילות למקום אחד: הרפובליקה האסלאמית של אירן. אחרי דעיכת האינתיפאדה ודחיקת הסוגיה הפלסטינית - כבר שנים שמדיניות הביטחון של ישראל עוסקת בעיקר בדבר אחד – התמודדות האיום האירני. אבל מה אנחנו באמת יודעים על מה שקורה שם, בתוך מדינת הענק הזו שנשלטת מאז שנת 1979 בידי חכמי הדת, האייתולות. מה אנו יודעים על מה שקורה בפנים ? 5 מיליון איש הם תומכי המשטר, וכל השאר, כמעט 80 מיליון – מתנגדים לו, מתעקשים לומר לי כולם.
"אילו ידעו מי אתם – הם היו סוגרים את דלתות המסגד ושוחטים אתכם"
בסדרת הכתבות שתעלה החל מיום א' אנחנו נביא את המציאות שמתרחשת מעבר למסך הברזל האירני כפי שהשתקפה בפנינו – מטורקיה ועד גרמניה. פגשנו את תומכי המשטר – למשל במסגד בגרמניה שם נכנסנו, הצלם אלי בוקר ואני, במסווה של עיתונאים פלסטינים רק כדי להשתתף בטקס אשכבה של אדריכל הטרור קאסם סולימאני. מוקפים בכל ציר הרשע – אירנים, תומכי חיזבאללה ושאר מרעין בישין - שמענו קינות מפי אנשי דת אירנים שיעים לעילוי נשמתו של סולימאני. "אילו ידעו מי אתם – הם היו סוגרים את דלתות המסגד ושוחטים אתכם" – אמר לי המתרגם האיראני כשצפינו בחומרים בחדר העריכה.
במקומות אחרים פגשנו גם את תומכי השאה הפרסי או את המוג'אהידין חלק – אותו ארגון גרילה אירני קיצוני שאנשיו נלחמים במשטר והיו אחראים בעבר על פיגועי התאבדות רבים והתנקשויות בתוך אירן. חלקם ידעו שהם מדברים עם טלוויזיה ישראלית אבל למרביתם לא היה מושג. וכן, קיבלנו גם מסר מוקלט מתוך אירן. צעירה שעומדת מול תחנת המטרו של טהראן ומביעה תקווה שבקרוב יוקם מחדש קו תעופה תל אביב – טהראן. אשרי המאמין.
"הכי קרוב לאירן" - סדרת כתבות של אוהד חמו תשודר החל מיום ראשון במהדורה המרכזית