במהלך מתקפת הטילים הבליסטיים לפנות בוקר (רביעי) של אירן נגד ארצות הברית שיגרו האירנים כמה עשרות טילים בודדים – משני סוגים: פתאח 110, וקיאם 1. למרות ההתרברבות בטהרן, פחות מ-50% מהטילים הגיעו למטרה אליה כוונו, וטיל אחד – אף נפל במרחק של 80 ק"מ מהמטרה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הפתאח 110 הוא טיל בליסטי קצר טווח המסוגל להגיע לטווחים של עד 300 ק"מ (אם כי הטווחים היעילים שלו הם באזור ה-200 ק"מ) ומסוגל לשאת ראשי נפץ של עד 500 ק"ג. רמת הדיוק של טילים בליסטיים נמדדת על פי מדידה של מרחק הפגיעה של חצי מהטילים שנורו – במקרה של הפתאח 110, האירנים טוענים שמדובר על רמת דיוק לפיה חצי מהטילים שישוגרו יפגעו במרחק של עד 100 מטרים מהמטרה. עם זאת, גורמי מודיעין מערביים טוענים שרמת הדיוק שלו נמוכה הרבה יותר.
הפתאח 110 זקוק לדלק מוצק, והמנוע שלו הוא בעל שלב אחד בלבד (בניגוד לשני שלבים בטילים מתקדמים יותר וארוכי טווח), כך שזמן ההכנה לשיגור שלו יחסית נמוך. מרגע שהועמד על כן השיגור, ניתן לשגר אותו בתוך דקות בודדות.
הטיל השני שנורה, מסוג קיאם 1, מבוסס על דגמי הסקאד C המוכרים לישראל היטב, ועל הטילים הבליסטיים הצפון קוריאנים – האוסונג 6. גם במקרה הזה מדובר על טיל בליסטי לטווח קצר של עד 750 ק"מ ויכולת נשיאת ראש קרב במשקל של 750 ק"ג.
האירנים פיתחו את הטיל הזה באופן עצמאי ולטענתם רמת הדיוק שלו מגיעה עד 500 מטרים. הטיל הזה דורש דלק נוזלי, דבר המעלה את זמן ההכנות לשיגור ודורש הכנות ארוכות יותר על הכן – דבר שמעלה את הפגיעות למתקפות על המשגרים. ברגע שהותקן על כן השיגור, ייקח בערך 60 דקות עד שיוכלו לשגר את הטיל בהצלחה.
מהמתקפה הלילית על המתקנים האמריקניים ניתן ללמוד גם על היכולות, או חוסר היכולות האמריקניות ליירט טילים כאלה. רק טילים בודדים שנורו לעבר הבסיסים האמריקניים ייורטו, ועיקר היכולת של האמריקנים נוגעת לגילוי מוקדם של הטילים בעזרת המכ"מים המתקדמים וכניסה למרחבים מוגנים.