בשנים האחרונות נחתו בחוף האי לסבוס, הקרוב ביותר לטורקיה מבין איי יוון, יותר מ-600 אלף פליטים שברחו ממלחמות המזרח התיכון, בדרכם לעתיד טוב יותר. כעת, אחרי שלוש שנים שבהן הידלדלה התנועה אל המקום, היא שוב חוזרת ומתעצמת. "הסירות נפגעות בדרך", מספרים הפליטים שצלחו את המסע המסוכן. "במשך שלוש או חמש שעות אנחנו בים, ואיש לא יכול לעזור לנו, כי איש לא יודע איפה אנחנו".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
את המצב הקשה באי ממחיש יותר מכל מחנה הפליטים מוריה, שתוכנן במקור עבור 4000 פליטים, אבל היום לאור שטף הנמלטים שמגיעים אל האי יש בו יותר מ-15 אלף פליטים מסוריה, אפגניסטן, עירק, כורדיסטן ומדינות נוספות. המחנה כבר אינו יכול להכיל את כמות האנשים, ומושבות אוהלים מתפשטות בין מטעי הזיתים.
מעל קו החוף של האי ניתן למצוא הר עצום של חליפות הצלה שנזרקו בחופזה, סירות גומי קרועות שננטשו, וחלקי בגדים – כולם שרידים ועדויות אילמים שמספרים את מה שמתחולל כאן. "אנחנו מבקשים שיוציאו אותנו מהמקום הזה", אמר לכתבנו עבד אל קאדר, פליט מעירק. "אפילו מקום מלוכלך עדיף. זה כמו בית קברות כאן, אלה לא חיים".
כך הפך לסבוס לתחנת המעבר ההכרחית בדרך לאירופה: היוונים הקימו באי מחנה פליטים, הם נותנים להם מחסה ומזון, אבל לא מוכנים שיישארו בתחומם ומנסים להיפטר מהם. מי שיקבל אישורי כניסה למדינות אירופה השונות ימשיך מכאן מערבה, והאחרים יוחזרו אחר כבוד אל מעבר לים. עבור מרבית האנשים באי חזרה הביתה היא כמו גזר דין מוות.
בינתיים, אלפי פליטים ממתינים, אפילו חודשים, לאישורי המעבר בזמן שהם חיים תנאים קשים של מחיה באוהלים, מזון מוקצב וחשש מהתפרצות מחלות. ליוונים אין שום כוונה לשפר את התנאים כדי למנוע את האפשרות שלהם להשתקע במקום.
"התחילה מלחמה, הפצצות של אסד", הסביר עבד אל קאדר על הנסיבות שהביאו אותו להימלט. "באנו לכאן כי ביקשנו חיים טובים יותר, אבל מצאנו חיים קשים אפילו יותר משהיו לנו בסוריה". על כך הוסיפה אולה, ילדה מעירק, באנגלית רהוטה: "אנחנו לא רוצים לחזור לעירק כי נהרגים שם כל כך הרבה אנשים. עירק לא טובה, אני רוצה לחזור לאוסטריה כי יש לי שם בית ספר וחיים מגניבים. כאן אני לא עושה שום דבר, רק ישנה".