בפוליטיקה הישראלית, כלל ברזל ידוע הוא שהדבר הכי חשוב הוא שיהיה לך כיסא. בפרלמנט הבריטי המחוקקים נאלצים לא פעם לעמוד בישיבות – כי אין מספיק כיסאות לכולם. ואם חשבתם שמה שקורה במשכן הכנסת הוא משוגע, חכו שתשמעו על האח הגדול מהממלכה המאוחדת.
בית הנבחרים הבריטי שוכן בארמון ווסטמינסטר. הפרלמנט הלונדוני אמנם סיפק הרבה מאוד השראה לדמוקרטיה הישראלית, אבל המסורת שלו כל כך ותיקה שהיום היא יכולה להיראות אפילו הזויה למתבונן מבחוץ.
אצלנו זה קל – יש 120 חברי כנסת נבחרים, וזהו. בבית הלורדים הבריטי 778 חברים עם מינוי קבע לכל החיים שעובר בתורשה. ב-house of commons, בית העם, 650 חברים שנבחרים בכל חמש שנים.
בבית העם, האולם בעל הספסלים האדומים, יש 427 מושבים בלבד. הישיבה על בסיס מקום פנוי - מי שתופס ראשון. לבריטים יש סיבה, הם מעבירים בכך מסר: הכיסא בפרלמנט הוא לא של אדם פרטי, אלא של חבר פרלמנט – כבוד לתפקיד, לא לבן אדם ולישבנו.
צ'רצ'יל נשחק
בכנסת שלנו, לפני נאום חשוב במקרה הטוב מכוונים את הדוכן, את המיקרופון ומכחכחים קצת בגרון. בבריטניה, אל תתפלאו אם בכניסה לאולם הפרלמנט תראו נבחרי ציבור מלטפים את הפסלים של ראשי הממשלות מהעבר. מדובר באמונה טפלה מושרשת היטב שמבטיחה הצלחה לפני נאום או הצבעה חשובים. פסלו של צ'רצ'יל כל כך נשחק עם השנים שהוא עבר שיפוץ ושיחזור.
בכנסת ישראל כבר היו מלחמות מים ומילים קשות נשלפות כל שני וחמישי. בפרלמנט הבריטי היו בעבר אירועי דמים של ממש שהותירו חותם עד היום. כך למשל באזור תליית המעילים של המחוקקים יש גם היום ווים מיוחדים לתליית חרבות. הגיוני, בהתחשב בכך שבעבר באמת הסתובבו כאן עם חרבות. יש אפילו חבר פרלמנט אחד שעדיין מגיע לעבודה חמוש בחרב.
והחרבות עדיין נוכחות כאן גם באזורים אחרים בבניין. בין המושבים של הקואליציה לאלו של האופוזיציה יש אזור שמופרד בשני קווים אדומים אותם אסור בתוקף לעבור במהלך דיונים. המרחק בין שני הקווים נמדד במדויק למרחק של שתי חרבות. אף אחד לא היה רוצה שדיון סוער יהפוך לקרב חרבות מדמם.
הפטיש של הפרלמנט הישראלי הוא סימן ההיכר לסדר ולמשמעת שמנסים להשליט במשכן. בפרלמנט הבריטי מוכנס בכל בוקר אל אולם המליאה המטה המלכותי. המטה הזה מייצג את הסמכות הסמלית של המלכה על דיוני הפרלמנט. אם שכחו במקרה להכניס לדיון את המטה, כל הדיון נחשב ללא חוקי.
מצביעים בצעקות
נעבור לתכל'ס: שלא כמו בארץ, בבריטניה לא מצביעים עם מסכי מגע משוכללים. זה לגמרי מתנהל כמו פעם: יושב הראש שואל מי בעד והתומכים צועקים ״איי״. אחר כך הוא שואל מי נגד והמתנגדים צועקים ״no״.
אם האוזניים של יושב הראש לא שמעו תוצאה ברורה, עוברים להצבעה שאולי אתם מכירים מפעולה בתנועת הנוער: שולחים את החברים להסתדר בעמידה בשני מסדרונות - מסדרון ה"כן" ומסדרון ה"לא". אחרי שמונה דקות סופרים את המצביעים ומקבלים את התוצאה.
כמו בישראל, גם יושב ראש הפרלמנט הוא חבר מפלגה. אבל בניגוד לכנסת, כאן אסור לו להזדהות עם מפלגתו ואפילו לא להצביע, למעט במצב של תיקו. אגב, עם היבחרו ליושב הראש, כללי הטקס קובעים כי הוא נגרר בחוסר רצון אל מושבו על ידי חבר פרלמנט אחר. הסיבה היא שוב, סמלית: בעבר יושב ראש הפרלמנט היה מינוי אישי של המלך. כאשר המלך היה מתחלף - הוא היה הראשון לאבד את ראשו. היום, לפחות, זה כבר לא יקרה… כנראה.