מדוע אנחנו שוכחים מידע שלפני רגע זכרנו?

מדוע אנחנו זוכרים פנים של אדם מוכר אך במקביל לא מצליחים להיזכר בשמו? מדוע תוך כדי צפייה בסדרה או בסרט אנחנו לא מצליחים לזכור היכן ראינו את אותה השחקנית קודם לכן? איך יכול להיות שהגענו לסופר ושכחנו לרכוש דווקא את הפריט שבשבילו הגענו? מדוע נשכח לבצע משימה במשך כל היום אך נזכר בה דווקא באמצע הלילה? ומה גורם לנו לשכוח שנעלנו את הדלת רק לפני 3 דקות? איתי עניאל, מומחה בפיתוח אסטרטגיות לשיפור הזיכרון, מסביר את כל תופעות השכחה הכי מעצבנות שיש 

הבעיה: אנחנו זוכרים את הפנים אך לא מצליחים להיזכר בשם

ההסבר: "בעוד שהזיכרון של הפנים מאוחסן באזור מוח אחד, מידע כמו שמות מאוחסן באזור אחר. בכדי לחבר בין שתי פיסות המידע הללו, המוח צריך לבצע אינטגרציה כאשר המידע שאותו המוח קולט ראשון (הפנים) יקושר למידע אחר (השם) המאוחסן כאמור באזור אחר ויפעיל אותו", מסביר עניאל. "לעתים ההפעלה הזו לא צולחת וההסבר לכך הוא שהקשר בין שני האזורים לא תמיד נוצר בצורה תקינה ולעתים הוא לא מספיק חזק כדי להפעיל את המידע. בנוסף, יכול להיות שבעבר הקשר היה חזק אך עם הזמן הוא נחלש מאחר ולא הפעלנו אותו. לדוגמא, סביר מאוד להניח שניתקל בבעיה הזאת יותר עם אדם שאנחנו לא רואים לעיתים תכופות מאשר עם קרוב משפחה מקירבה ראשונה שאנחנו רואים כל יום.

תאוריה נוספת שמסבירה את זיהוי הפנים לפני השם ולא ההפך קשורה לכך שפנים ובכלל דמויות הן מידע ויזואלי מוחשי שאנחנו מזהים כחלק ממנגנוני הישרדות בסיסיים (דמיינו מצב הישרדותי שבו המוח מזהה סכנה בדמות חיה טורפת – כמה מהר הוא יפעל), זאת בעוד  ששמות הם מידע מופשט שדורש מאמץ רב יותר בעת השליפה מהזיכרון, בפרט כאשר הם לא מתורגלים".

הבעיה: שוכחים לטפל במשימות חשובות במשך היום ונזכרים בהן מאוחר יותר

ההסבר: "התיאוריה הטובה ביותר שתוכל להסביר את הסיבה לבעיה השכיחה הזאת היא תיאוריית ההפרעה ולפיה: גם מידע שמתוייק אצלנו בזיכרון, יכול להיכנס למצב 'השתק'– כאשר זיכרונות אחרים מפריעים לו. למשל אם נשאל את עצמנו מה אכלנו לארוחת ערב לפני שלושה ימים? יכולה להיות לנו בעיה להיזכר, אך אם היינו מנסים להיזכר מה אכלנו ערב לפני – זה היה הרבה יותר קל. ככל שיותר ארוחות דומות עברו מאז, הן לכאורה מפריעות לאתר ולשלוף מהזיכרון ארוחה ספציפית על אף שהיא קודדה בזיכרון.

הבעיה: אנחנו יודעים שאנחנו מכירים מישהו אך לא זוכרים מאיפה

ההסבר: אחת מהתיאוריות שיכולה להסביר את התופעה הזאת היא תיאוריית ה"דעיכה". "דמיינו  מידע חדש במוח כמו שביל חדש בשדה ירוק שאנחנו הולכים בו. אם נחזור ונלך באותה הדרך כל יום – השביל יישאר באופן ברור באדמה, אך במידה ולא, השביל בו הלכנו יתכסה שוב בצמחייה ונתקשה לאתר אותו. תיאורית הדעיכה מדברת על אפקט דומה גם בזיכרון. שחקניות כמו מריל סטריפ או אנג'לינה ג'ולי כנראה לא נשכח – כי אנחנו נתקלים בהן פעמים רבות וחוזרים אליהן באותו ה"שביל" הזיכרון שיצרנו. אך אם מדובר בשחקן או שחקנית שראינו לפני זמן מה ולא נתקלנו בהם מאז, אז שביל הזיכרון דועך ואנחנו מתקשים לאחזר את המידע. אגב, אותו הדבר קורה לשפה שלמדנו אך לא תרגלנו מספר שנים, או לשיר שבעבר זכרנו בעלפה אך לא שמענו אותו זמן רב.. במילים אחרות, הקשרים בין תאי העצב במוח (סינפסות) שבהם מקודד המידע,  נחלשו עם הזמן והביטוי לכך הוא במקרי שיכחה.

הסבר נוסף לתופעה נמצא בתאוריית ההקשר, לפיה נצליח לזכור טוב יותר מידע  דרך ההקשר בו קלטנו אותו. לדוגמא, אם נפגוש רופא שפגשנו בעבר במרפאה אחרת מזו שפגשנו אותו עם חלוק לבן נצליח לזכור אותו טוב יותר ממצב שבו נראה אותו בחוף הים עם משפחתו".     

הבעיה: שכחנו שנעלנו את הדלת רק לפני 3 דקות ובמקביל אנחנו זוכרים מצוין אירוע שחווינו לפני 30 שנה

ההסבר: המוח שלנו קולט מידע חדש באופן בלתי פוסק. מדובר בכמות עצומה של מידע חדש שאנחנו קולטים מדי יום שהמוח שומר בהתחלה בזיכרון לטווח הקצר למשך זמן שנע בין שניות לשעות, כאשר בסופו רוב המידע נשכח וחלק ממנו עובר תהליך של קונסולידציה (התגבשות), בו הוא עובר להיות מאוחסן בזיכרון לטווח הארוך (טווח זמן של ימים עד שנים).  ניתן לאפיין את המידע שעובר תהליך של התגבשות בזיכרון לטווח הארוך כמידע שחזר על עצמו מספר פעמים בטווח זמן של מספר ימים, כמו שמות של אנשים חדשים שתרגלנו יום אחר יום או מידע שנקלט בעוצמה רגשית חזקה.

לדוגמא: קפיצת בנג'י שחווינו פעם ראשונה. לעומת זאת, השמירה בזיכרון לטווח הקצר מושפעת בעיקר מקשב למידע החדש ומהאופן בו אנחנו ממוקדים בו מחשבתית. בהקשר לכך ניתן לומר כי המוח שלנו מבצע כל הזמן שתי פעולות במקביל: מתעניין ומתעלם. השאלה היא במה הוא מתעניין וממה הוא מתעלם? מאחר וחלק מהמידע שאנחנו קולטים כמו נעילת דלת הוא לא מעניין במיוחד על אף שהוא יכול להיות חשוב, המוח שלנו לעיתים מתעלם ממנו בשלב הקליטה ולא קשוב אליו, כאשר תוך כדי ביצוע הפעולה, הוא יכול להתעניין מחשבתית באירוע מרגש שחווינו אתמול במפגש חברתי. כך אנחנו למעשה לא מצליחים לקלוט לזכור בטווח הקצר את הפעולה הזאת שביצענו ב"אוטומט" רק לפני 3 דקות אך במקביל מצליחים לזכור בקלות אירוע מרגש ומעניין (כמו קפיצת בנג'י) שחווינו לפני 30 שנה".