מעל לשבועיים שמדינה שלמה מתעוררת והולכת לישון עם מנעד רחב מאוד של רגשות: כאב, עצב פחד, חרדה, חוסר אונים וחוסר ודאות. "מניסיוננו בקליניקה, תחושת חוסר האונים היא אחת התחושות הקשות ביותר לאדם, וכך גם תחושת חוסר הוודאות. אם נצליח להתמודד עם שני אלו, נוכל לשפר במעט את ההרגשה שלנו", אומרת שגיא ברסלב היא עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, מתמחה בטיפול משפחתי. חברת צוות מנהלי ברשת מרכזי הטיפול "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית" וממליצה לשמור על הנפש שלנו בעזרת כמה דרכים.
1. התרחקו כמה שרק מערוצי החדשות. זה נכון שחשוב להתעדכן ולהיות בעניינים, כל רגע התמונה משתנה ואנחנו מצפים, בעיקר, לבשורות הטובות. אבל בערוצים האלו משדרים, בין היתר, תמונות ומסרים שאין מן הנמנע שיעצימו את המצוקה ואת חוסר האונים. תשתדלו להתנתק לכמה שעות.
2. שמרו עד כמה שאפשר על השגרה. אם השגרה שלכם השתנתה לחלוטין בעקבות האירועים, צרו מהר ככל האפשר עוגנים של שגרה חדשה; יש מי שיוצאים להתנדב, יש מי שפתחו חמ"ל אופרטיבי בביתם הפרטי, יש מי שאורזים חבילות או מגהצים בגדים לחיילים – חוסר האונים מקבל פה מענה משמעותי. אנחנו עושים משהו. אפשר כמובן לבצע גם פעולות שאינן קשורות במצב, ולטעון את השגרה בחיוניות מסוג אחר – שמירה על ילדים של מי שזקוק, הוצאת כלבים של מי שזקוק, ועוד.
3. יש לכם תחביב? אל תפסיקו לתחזק אותו. למרות הקושי להמשיך, אפילו במידה מועטה וגם אם לא בא לכם – השמירה על התחביב תסייע גם בתחזוקת שגרה ברוכה וגם בהסחת דעת. העיסוק במשהו שאוהבים, מפיג מתחים.
4. דברו עם אנשים שמשמחים אתכם ויכולים כרגע לתמוך בכם. לחלופין, אם אתם מסוגלים בעת הזו – היו שם עבור מישהו אחר. אין כמו נתינה וקירבה כדי להגביר את תחושת המסוגלות והמשמעות שלנו.
5. בצעו פעולות – גם אם קטנות, אחת לכמה דקות ארוכות: לקום, לקפל כביסה, לנקות מתחת למקרר או לסדר את חדר הבלגן. כל עשייה היא מבורכת, במיוחד של משימות שנדחו.
6. התנדבו. לא משנה במה. כל פעילות כל נתינה יוצקת בנו משמעות ומספקת תחושה של שליטה במצב, בניגוד לחוסר האונים המוחלט שבו אנחנו שרויים באין מעשה כלל.
7. נהלו בחוכמה את הנוכחות שלכם ברשתות החברתיות. להתווכח עם אנשים אחרים בפייסבוק או עם טוקבקיסטים, זה ממש לא מה שאתם צריכים עכשיו כדי להירגע. מצאו דרך להשפיע בדרכים אפקטיביות.
8. הזכירו לעצמכם ולאחרים את הפעולות החיוביות שאנחנו כולנו עושים כרגע, אפילו אם רק הרמנו טלפון כדי לשאול מה נשמע, שלחנו ווטסאפ לשכן או לחברה שגרה באזור לחימה, שננו לעצמכם שאתם עושים ככל שאתם יכולים, ושהעשייה הזו מספיקה בהחלט.
ואיך נהיה שם עבור אנשים ששרדו את החוויה הטראומטית?
- קודם כל, להקשיב (וזאת כמובן רק אם אנחנו מסוגלים להכיל את הסיטואציה ואת הסיפורים, ואנחנו לא נסערים וחרדים מדי). תנו להם לדבר, ולאורר את החוויות והסיפור שלהם.
- הציבו בפניהם כמראה את נקודות הכוח והחוזק שלהם בתוך ההתמודדות.
- השתדלו לתת להם פרספקטיבה של תחושת עשייה משמעותית באירוע. כלומר: הראו להם כמה שהם עשו הרבה מעצם הסיפור או נקודת המוצא שלהם בתוכו, ועד כמה שהם היו פעילים בתהליך ההצלה שלהם.
- לזכור שהמטרה היא למעשה לסייע להם לצאת מתחושת חוסר האונים, ולהראות להם שהם עשו כל מה שיכלו – בלי שיפוטיות. בלי אבל.
- למרות שזה עלול להיות קשה וחזרתי, חשוב לאפשר להם לדבר כמה שיותר על האירוע שהם חוו ועל הרגשות שלהם.