אומרים לנו לחייך מול המצלמה, לחשוף שיניים, להתאמץ כדי לשדר ששמח ונעים, אבל האם מישהו מאיתנו עוד מאמין לקו המתעגל מאוזן לאוזן? האם אינפלציית האימוג'ים, הסלפיזם והאפקטים לא שחקו את הסמליות המקורית של החיוך האמיתי? שייקספיר כבר אמר: "אדם יכול לחייך, ולחייך, ולהיות נבל", ולא מעט אלמנטים תרבותיים כמו המונה ליזה בעלת החיוך המעומעם ושלטי חוצות עם חיוכים משוכפלים גורמים לנו להרהר ולערער על האוניברסליות החסודה של החיוך.
נברנו עוד קצת כדי להבין עד כמה יש פער בין החיוך הנעים למה שמסתתר מאחוריו ואיך אפשר לזהות את מה שבאמת מסתתר בין הגומות.
מתי אנחנו מחייכים?
איך סמל אוניברסלי של שמחה וחיוביות יכול להתהפך בקלות כל כך לאפקט מטריד ומסייט? סרט האימה החדש של פארקר פין "סמייל" שמוקרן עכשיו בבתי הקולנוע עוקב אחרי פסיכיאטרית שפוגשת בחיוכים לכל מקום אליו היא פונה, וממחיש בדומה לאינספור סרטי אימה כמו הג'וקר הקלאסי שהרעיון שחיוכים שווים אושר הוא סטריאוטיפ די מיושן. נכון, אנשים כן מחייכים כשהם מאושרים, אבל רוב הזמן כשאנחנו מאושרים אנחנו לא בהכרח מחייכים ולחיוך על צורותיו המגוונות יש שלל אפקטים נעימים, מקריפים ומצמיתים.
האם אפשר לזהות חיוך מזויף?
לפני 160 שנה, פרסם הנוירולוג הצרפתי גיום דושן את ממצאיו לפיו חיוכים אמיתיים ומזויפים מבוצעים באמצעות שרירים שונים וניתן לזהות את ההבדלים ביניהם. הממצאים של דושן הראו כי בעוד שחיוך מזויף מוביל לשינוי קוסמטי באזור הפה בלבד, הרי שבחיוך אמיתי שנובע מהנאה מתרחשים השינויים הפיזיים הבאים: העור מעל ומתחת לעין נמשך פנימה לכיוון גלגל העין; הלחיים נמשכות למעלה; העור מתחת לעין עלול לשקוע או לבלוט; העפעף התחתון נע למעלה; קמטים עשויים להופיע בפינה החיצונית של ארובת העין והגבות זזות מעט מאוד למטה.
מחקרים מאוחרים יותר אף טענו כי רק החיוך של דושן - אבל לא חיוכים אחרים - מלווה בפעילות בקליפת המוח הקדמית השמאלית של המוח, אזור המעורב בחוויית הנאה. בעבר, הקונצנזוס בין החוקרים היה שאי אפשר לזייף חיוך אמיתי, אך מחקרים עדכניים יותר מעמידים גם את זה בספק. אפשר גם לשער שתרבות הסלפי והפייק-אושר הווירטואלי תרמו ליכולת שלנו לדייק את השקר שדבוק לנו היטב על הפנים עד כדי שלא פעם אנחנו שוכחים שהוא כבר לא באמת מי שאנחנו.
האם חיוך אמיתי מעיד על הנאה?
בשנת 1924, קארני לנדיס, סטודנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת מינסוטה, פרסמה מחקר - ולפי אמות המידה של היום, מפוקפק מבחינה אתית - על הבעות פנים אנושיות. לנדיס צילמה תמונות של משתתפי המחקר שעסקו בסדרה של פעילויות שנעו בין קודש לחול: האזנה למוזיקת ג'אז, קריאת התנ"ך, התבוננות בפורנוגרפיה ועריפת ראש של חולדות חיות. באשר לחיוכים, לנדיס לא הצליח לחבר אותם דווקא עם תחושת סיפוק; פעולת החיוך התרחשה במספר מגוון של מקרים עד שלנדיס הגדירה את החיוך כתגובה "אופיינית לכל מצב".
כוחו של חיוך אמיתי
פסיכולוגיים מאוניברסיטת קליפורניה ניתחו תמונות מחזור של מספר רב של נשים ואז התאימו את דירוג החיוך לנתוני אישיות שנאספו במהלך מחקר אורך של 30 שנה. לנשים שהציגו חיוך אמיתי בגיל 21 כמו שדושן תיאר אותו, היו רמות גבוהות יותר של רווחה כללית וסיפוק זוגי בגיל 52. במחקר עדכני יותר, שפורסם לאחרונה ב- Psychological Science, הורחבו המסקנות מתוצאות רגשיות לתוצאות ביולוגיות: אריכות ימים. החוקרים דירגו את החיוכים של שחקני בייסבול מקצועיים בספר מחזור משנת 1952, ואז בדקו את אורך החיים של כלל המצולמים (46 שחקנים היו עדיין בחיים בזמן המחקר). החוקרים מצאו שעוצמת החיוך יכולה להסביר 35 אחוז מהשונות בהישרדות; למעשה, בכל שנה נתונה, שחקנים עם חיוכים של דושן בתמונת השנתון שלהם היו בסיכון למות רק בחצי מאלה שלא.
מי יודע לזהות יותר?
במסיבה שנערכה במוזיאון המדע בלונדון, התערבבו כמה מבכירי החוקרים בבריטניה עם עיתונאי מדע בבריטניה. לכ-150 אורחים הוצגו צילומים שכללו חיוכים מזויפים ואמיתיים. לאחר מכן התבקשו האורחים לזהות את השקר והאמת. התוצאות היו מסקרנות. "אם חסרה לך אמפתיה, אתה גרוע מאוד בלהבדיל בין שני התצלומים", קבע החוקר הראשי הפסיכולוג ריצ'רד ויסמן שאף פיתח מבחן אמפתיה שבודק את היכולת שלנו להעריך את רגשותיהם של האחרים על סמך המראה שלהם.
"הציון הכללי בקרב הציבור הרחב הוא כ-60% תשובות נכונות", אמר ויסמן. "החוגגים במסיבה קיבלו 66%, שהוא גבוה יותר באופן משמעותי בעוד שהיה הבדל מסוים בין קבוצות הגיל: מתחת לגיל 40 הצליחו מעט יותר מבני גיל 40". ההבדל המעניין בא לידי ביטוי במקצועות השונים של המשתתפים: מדענים פיזיקליים קיבלו 60% תשובות נכונות; מדענים ביולוגיים 66% ועיתונאים העפילו ל73%, אבל כולם נותרו מאחור ביחס למדעני חברה שקיבלו 80% - אם כי רק ארבעה השתתפו, מה שהפך את התוצאות שלהם לפחות משמעותיות.