בעבר הרחוק הוא נחשב בעיקר לרגש דתי שלא שייך לכולם ושנדרש משהו ממש גדול כדי שהוא יתרחש, כיום החוקרים מתייחסים אליו כאל: "כלי זול לשיפור הבריאות הרגשית באמצעות שינוי פשוט בהלך הרוח". אנחנו לא מדברים הפעם על תרגיל חדש ביוגה אלא על התחושה החמקמקה שכולנו חווים מידי פעם מבלי להבין בדיוק מה היא: יראת כבוד.
כולנו מדברים על אושר, עצב, כעס ופחד אבל הרבה פחות על תחושת ה"יראה". בשני העשורים האחרונים יותר ויותר מחקרים מנסים לבדוק מה זה בדיוק אומר להרגיש "יראת כבוד" (awe), האם ואיך כולנו יכולים לחוות אותה ואיך התחושה הפנימית הזו יכולה להשפיע על הגוף והנפש. יראת כבוד כשמה כן היא, יכולה גם לעורר תחושת פחד (אגב, הביטוי שמשלב יחד שתי תחושות קיים רק בעברית). וזה טבעי ומתבקש כי היא מעוררת פרספקטיבה חדשה על השבריריות וחוסר הוודאות של החיים אבל היא גם מהווה פוטנציאל להשראה. וזה בדיוק מה שמחבר בין היראה לכבוד: החיים שבריריים וזה מה שהופך אותם לכל כך חשובים וייחודיים.
איפה יראת הכבוד פוגשת אותנו בחיים?
פרופ' דאכר קלטנר חוקר בשנים האחרונות את חווית היראה בחיים המודרניים ואף הוציא בתחילת השנה ספר בנושא בשם: "יראה: המדע החדש של הפלא היומיומי וכיצד היא יכולה לשנות את חייך". בספר הוא מגדיר את היראה כ: "הרגשה של להיות בנוכחות משהו עצום שמתעלה על ההבנה הנוכחית שלך את העולם". ויש לה גם ביטויים גופניים מובהקים: "היראה מייצרת גל מסתורי של תגובות ביולוגיות כמו דמעות של התרגשות, חום בחזה, עור ברווז ותנועה של הסתכלות כלפי מעלה תוך כדי קריאות התפעלות".
גם אם המושגים האלה נראים מופשטים ברגע הראשון, קלטנר טוען שטיפוח יראה זה עניין הרבה יותר קל ממה שנדמה. הוא מתאר איך כבר במאה ה-18 החלה "מהפכת היראה" הודות לפילוסוף האירי אדמונד בורק שתיאר איך אפשר לחוש את הנשגב והיפה לא רק במהלך טקס דתי אלא בחוויות יומיומיות כמו רעמים ומוזיקה. כיום, הוא אומר, אפשר לחוות את אותה יראה במגוון אירועים "קטנים" של היום יום. במחקרים שערך, אנשים שיתפו על תחושות יראה שחוו בזמנים שונים למשל כאשר הם צופים בגרנד קניון או נוגעים ביד של כוכב רוק לצד אירועים מינוריים יותר כמו כשהם רואים את העלים של העץ משתנים מירוק לצהוב, כשהם מתבוננים בשמי הלילה בקמפינג ליד הנהר, כשהם רואים אדם זר נותן את האוכל שלו לחסר בית וכשהם רואים ילד שצוחק בדיוק כמו אחיו.
כך יראת כבוד משפיעה על החיים שלנו
במהלך החיים, המוח שלנו לומד מה זה: "נורמלי" ולפי זה הוא מגיב ופועל. "היכולת לחזות את מה שיקרה אחר כך מנחה את ההתנהגות שלנו. זה חיוני ליכולת לתפקד בעולם המסובך הזה", אמרה פרופסור מישל שיוטה בראיון לוושינגטון פוסט. "אבל זה מצמצם את הפרספקטיבה שלנו, זה מצמצם את החזון שלנו וזה פשוט לא משקף את כל מה שמתרחש". לדבריה, ככל שנחווה יותר את הרגש החמקמק של יראת הכבוד, התודעה שלנו תתרחב ותשפיע באופן רחב יותר על הדרך שבה ננהל את החיים שלנו.
ואכן, המחקרים מראים שחווית "יראה" מפחיתה את השפעת "המבקר הפנימי" שלנו על ידי הפחתת ההתעסקות העצמית והסטה של תשומת הלב לחיבור עם העולם הרחב שסביבנו. מה שיותר מפתיע היא השפעתה של היראה על תפקודים מנטליים ופיזיים נוספים. מחקרים מראים שחווית יראה עשויה להפוך אותנו לאנשים סקרנים, יצירתיים וחומלים יותר ואף לגרום לחיים בריאים יותר. מחקר משנת 2021 טוען כי הרגשת יראת כבוד רבה יותר קשורה לדיווח על תחושת רמות נמוכות של מתח יומיומי, ואנשים שחשים יותר יראה נוטים גם לסבול מרמות נמוכות יותר של ציטוקינים דלקתיים.
מחקר נוסף שנערך לאחרונה מצא שלאנשים עם נטייה גדולה יותר לחוות יראת כבוד הייתה הבנה מדעית מדויקת יותר והם היו בעלי סיכוי גבוה יותר לדחות הסברים מדעיים מפוקפקים על העולם. החוקרים מציינים שלאותם אנשים לא הייתה "אמונה" גדולה יותר במדע; הם פשוט הבינו טוב יותר איך המדע עובד.
"אף אחד לא הזכיר את הסמארטפון שלו"
לדברי קלטנר, ההתפתחות הטכנולוגית האדירה שאנחנו חווים עלולה להרחיק אותנו מהתחושות האלו. "ראיינו יותר מ-300,000 אנשים מ-26 מדינות על מה שמביא אותם ליראה - אף אחד לא הזכיר את הסמארטפון שלו", הוא כותב. קלטנר מתאר את המפגשים שלו עם אסירים בבתי כלא: "לחבר'ה האלה יש את החיים הכי מחורבנים בארה"ב, אבל כשדיברתי איתם על יראת כבוד הם תיארו לי את החוויה המרוממת שלהם בזמן שהם מטיילים בחוץ מול השמש או "רק" כשהם עושים ספורט".