לא נעשה כאן רומנטיזציה לבחירה, לא כי אנחנו לא אוהבים רומנטיקה אלא כי הכוח הדרמטי, המפחיד לעתים של הבחירה, וצפייה בסרטים הבאים ממחישה זאת, טמון דווקא ברגעים הפשוטים והקטנים ביותר, הלא מהותיים לכאורה. את הבחירות הגדולות והמובהקות נותיר לחיים עצמם, גם כך הן הירואיות ונדירות. במקום זאת, התמקדנו ברגעים החמקמקים והסתמיים שבמבט לאחור מתבררים ככאלו שעושים את ההבדל בין להיות צופים מהצד בחיים לבין לחיות אותם. 9 סרטים, 9 בחירות. בלי ספוילרים כדי להשאיר בידכם את זכות הבחירה אם לצפות.
הטרנדי: אילו רק ידעתי: If Only / 2022
אמה נשואה לא בעושר רב וממש לא באושר כבר עשר שנים. יש לה תאומים מיני מתבגרים שמחוברים הרבה יותר למסכים יותר מאשר אליה, אין מה לדבר על קריירה כי על זו ויתרה ברגע שהרתה בגיל מוקדם ועכשיו היא כבר בת 40 ומאוד לא מרוצה, בלשון המעטה. לפתע היא מקבלת הזדמנות שלא תיאמן לחיות את העשור האחרון שלה מחדש. ללא ספק, הרגע המכונן הזה בסרטים שאין בו זכר למציאות של כולנו אבל אלוהים כמה שהוא חמוד.
"המחדש" הזה צופן בחובו את כל מה שלא היה בישן, כל הטעויות למעשה שהיא רואה היום ולא מעוניינת לחזור עליהן. הראשונה וזה אינו ספוילר כלל הוא לסרב להצעת הנישואין. מה קורה מכאן? ובכן, על פניו רק דברים יפים, וספרדים, שמצטלמים נהדר כמובן, אבל עולות גם סוגיות רבות על חרטה, אשמה, לא מעט בדידות ודילמות חדשות לגמרי. משבר גיל ה-40, רק בקטע ספרדי שגורם לתהות עד כמה הבחירות שלנו תמיד יזמנו, ובכן, בחירות נוספות.
לא פה, לא שם / 2016
סרט הביכורים של מייסלון חמוד מציג שלוש נשים ערביות צעירות ועצמאיות שנטשו את משפחותיהן המסורתיות בצפון הארץ והפכו לשותפות לדירה בתל אביב. עורכת דין שאוהבת לעשן ולרקוד, תקליטנית לסבית וסטודנטית דתייה למדעי המחשב שמתכננת להינשא מיד כשתסיים את לימודיה, בודקות - יחד ולחוד - את גבולות החופש אל מול הנורמות של החברה שממנה הן באו. גם בלב החברה הליברלית התל אביבית בה מצאו השלוש מפלט מסוים, הן מתקשות להרגיש שייכות בשל מוצאן הערבי.
השילוב של ליברליות-ערבים-תל אביב-דת לא הופך את הסרט ל(רק) יצירה פוליטית שמנסה לומר משהו על הסוגיות התרבותיות שרלוונטיות לכולנו. התסבוכות שסביבן הגיבורות מתפתלות מיטיבות לחדד את כוחה של הבחירה האישית לגרום לנו להיות אינדיבידואלים באופן כזה שהופך אותנו למזוהים ומורכבים אבל גם לשווים בין שווים. כולנו נתקעים, מתחבטים, נזרקים גם פה וגם שם ולבסוף מרכיבים את היצירה החבולה והצבעונית שהיא אנחנו.
עוזרת אישית / 2019
ג'וליה גרנר המעולה ("אוזרק") מגלמת מזכירה שמתקבלת לעבודה במשרדו של מפיק קולנוע בניו יורק. היא אסיסטנטית זוטרה שמדפיסה את הלו"ז של הבוס, מקבלת ומסדרת ציוד משרדי וגם זוכה ליחס מתנשא עד משפיל מכל הסביבה שלה, גברים ונשים. לאט ובהדרגה היא מבינה שמשהו בעייתי, חוקית ומוסרית, מתרחש מאחורי דלתו הסגורה של הבוס הגדול אבל היא חוששת לעשות משהו.
האווירה הקודרת של הסרט בד בבד עם הבדידות העמוקה שבה היא שרויה ושמתעצמת עם ההתמודדות הבלעדית שלה עם הסיטואציה, מחדדת את חוסר האונים ואת הדילמה שבה היא שרויה. אך האם באמת נכון להתייחס אליה כחסרת אונים? עד כמה חוסר בחירה, תהא סיבתה אשר תהא, יכולה להיות מוצדקת כאשר ההשלכות כה נוראיות? על פניו, העוזרת האישית במקרה הזה היא הגיבור הטוב אל מול הנבלים שמקיפים אותו אבל בד בבד העוזרת האישית ממחישה עד כמה 'פסיביות' אולי מצטלמת יפה על המסך אבל בחיים האמיתיים היא לא בהכרח פוטרת מאחריות.
אמילי הפושעת / 2022
אוברי פלאזה משחקת כאן נהדר את דמותה של אמילי, צעירה שסיימה לאחרונה את לימודיה ונגררת לתרמית אשראי שמושכת אותה אל העולם התחתון של לוס אנג'לס. בסדרת אירועים שגם מבטאים את עולם העבודה התובעני בעיקר לצעירים רעבים לכל ג'וב אפשרי, היא נכנסת עמוק יותר ויותר לרשת מתוחכמת של הונאות וסחר במוצרים גנובים. לא רק הסכומים גדלים אלא גם ההשתקעות האישית שלה שמשפיעה גם על עוד אנשים אבל בעיקר עליה ועל עתידה לנצח.
הסצנה הסופית והמופלאה של הסרט מעמידה שאלה נוקבת על הבחירות הקטנות/גדולות שאנחנו חושבים שאנחנו בחרנו. האומנם, ועד כמה הבחירות שלנו מעצבות אותנו בלי שנדע, בלי שנתכנן, כך בהפתעה שתחשוף למפרע לא מעט סודות אישיים שאף אחד לא ידע כולל אנו עצמנו?
וויפלאש / 2014
המורה הוא ג'יי. קיי. סימונס הקשוח והמזרה אימה במקרה הזה, התלמיד הוא אנדרו, צעיר שכל חלומו הוא לתופף ולהיות הכי טוב שאפשר. לאחר סדרת מכשולים הוא מצליח לזכות במורה שנוקט בדרך הוראה לא מתפשרת. שיטת הלימוד של פלטשר מוכיחה את עצמה מקצועית וגורמת לאנדרו לצבור ביטחון עצמי כמתופף, אבל מרחיקה אותו מאביו, מחברתו ומחייו הקודמים עד רגע השיא/השפל שבו הוא זוחל מהריסות המכונית ומגיע לבמה חבול ופצוע.
האם קידושה של הבחירה שלנו יכול או עלול להפוך אותנו למפלצות? איך האדרה מוחלטת של החלום שלנו עד לביצועו המושלם עלולה לדרוס בדרך לא מעט אנשים, ערכים וחלקים אחרים בנפש שלנו שנדחקים ונרמסים? ולא פחות חשוב, האם הקדשה קיצונית של כל חיינו למטרה אחת ויחידה היא אכן בחירה אישית שלנו ועד כמה ידם של זרים ונוגעים בדבר בחושה עמוק בתהליך ובכוח המניע אותו?
דלתות מסתובבות / 1998
הסרט האייקוני שהיה מהראשונים להציג עלילה שמתבססת על השאלה המסקרנת 'מה היה קורה אם', מציג את הלן (גווינת' פאלטרו) אשת יחסי ציבור מצליחה שמפוטרת מעבודתה באופן מפתיע. מכאן הדלתות מסתובבות לאופציה אחת שבה בדרך הביתה ברכבת היא מוטרדת ע"י גבר נאה המנסה לעודד את רוחה ובהגיעה לביתה היא תופסת על חם את בן זוגה, ולאופציה ב' שבה היא מפספסת את הרכבת, נפגעת בתאונה ומגיעה הביתה אחרי שהמאהבת עוזבת.
"דלתות מסתובבות" מוכיח שאנחנו לא יכולים לשלוט בכל דבר, אבל אנחנו יכולים לשלוט איך אנחנו מגיבים למה שמתרחש או נופל עלינו.
בשני צירי הזמן, הלן מפוטרת מעבודתה, אך רק באחד היא מחליטה להקים חברת יחסי ציבור משלה. באחר היא מסתפקת בעבודה בחנות כריכים כדי לפרנס את החבר המרושש שלה. בחיים האמיתיים הדלתות לא מסתובבות כמה שנרצה אבל אנחנו יכולים לשלוט, לא פעם הרבה יותר ממה שנדמה לנו ברגע הראשון, לאיזה כיוון הדלת היחידה שכן יש לנו, תסתובב ואלו כיוונים חדשים ומפתיעים נגלה כשנפתח אותה.
בחזרה לעתיד / 1985
ואם בז'אנר ה"מה היה קורה אם" עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לקלאסיקה המשובחת והבדיונית "בחזרה לעתיד" של הבמאי רובקט זמקיס שגרמה לכולנו לתהות האם באמת ב-2015 כולנו ניסע במכוניות שמרחפות בשמיים ונשוט לנו על סקייטבורד אוורירי. המסקרן בסדרת הסרטים הזו (אם כי הסרט הראשון הוא כמובן המוצלח ביותר), הוא לראות לאן החיים יכולים לקחת אותו אם נשנה משהו קטן בחיים שלנו. אפקט הפרפר, נקרא לזה (והנה עוד שם של סרט נפלא שמומלץ לראות על הדרך).
בסרט מטרי מק'פליי (מייקל ג'י פוקס), צעיר בן 17 וחברו המדען התמהוני אמט דוק בראון (כריסטופר לויד) עולים על הדלוריאן (מכונית ספורט משודרגת להפליא) שלוקחת אותם לטיול בזמן. הם חוזרים 30 שנים אחורה ואז עוברים 30 שנה קדימה ובדרך, פוגשים את עצמם ואת הבחירות שבחרו לעשות. וזה יותר מהכול חמוד כל כך וסרט שאפשר לראות 30 שנים ברציפות.
כוח עליון / 2014
הבמאי רובן אוסטלנד (סרטו "משולש העצבות" מוקרן עכשיו בבתי הקולנוע) משרטט בכישרון והומור את חייה השלווים לכאורה של משפחה שוודית המגיעה לחופשת סקי בעיירה צרפתית בהרי האלפים. ברגע המכונן בסרט מתרחשת מפולת שלגים מסוכנת, והאב בורח מהמסעדה, תוך שהוא נוטש מאחוריו את אשתו וצמד ילדיהם. לא נגרם נזק לאיש ומיד לאחר מכן הוא שב אל שולחן האוכל והמשפחה ממשיכה בשלה. אבל לא באמת, כי האירוע מטיל צל על המשך החופשה – המשפחה לא מצליחה להתעלם מהמנוסה ואילו הוא לא מצליח/רוצה להודות במעשיו ובעיקר במשמעות שלהם.
בחירות קטנות יכולות או עלולות להפתיע אותנו בשרשרת המפלות שהן מייצרות, אך לא במקרה. דווקא ההחלטות הקטנות והמאוד נקודתיות מצליחות לחשוף תמונה רחבה שמשליכה עלינו ועל הסובבים. כמו בסרט המדובר, יש משהו אינטואיטיבי באותם רגעים קטנים/גדולים מה שמוביל לשאלה המהותית האם בכלל יש כאן בחירה אישית ובכלל, האם יכול להיות שכל בחירה גדולה, אחראית ומחושבת מסתירה מאחוריה פזל של תחושות ורגשות אותנטיים שמניעים אותנו ולא אנחנו אותם.
האדם הגרוע בעולם / 2022
יוליה, ילדה־אישה טרום 30, מנסה להבין מי היא ומה היא רוצה לעשות עם חייה. היא לא מצליחה להחליט מה היא רוצה ללמוד (התחילה ללמוד רפואה ואז פסיכולוגיה, פרשה משניהם, החליטה להיות צלמת וכעת היא עובדת כמוכרת בחנות ספרים), עם מי היא רוצה להיות (אמן קומיקס, ברמן בבית קפה ועוד) ואם היא רוצה ילדים. היא רוצה מאוד דברים ולכן יש אותה אבל מה היא רוצה? קבלו מקבץ של דור Z מעורב תחושת פומו מוגברת בתיבול משבר גיל שלושים.
"אני עוברת מדבר לדבר", היא אומרת. "אני אף פעם לא מסיימת שום דבר", וזו התובנה הכי מבושלת שמניעה אותה. והיא מוכיחה ש'לא לסיים שום דבר' לא מעיד רק על בלבול אלא לעתים רבות על בגרות, על חוכמה וניסיון, אפילו על יציבות. מול הבומריות המעט חלודה שבוחנת בזעף את הדור הבא שתיכף יצטרף אליה, היצירה הנפלאה הזו מיטיבה לצקת תוכן של קיימא לשלב הכי זמני/קבוע בחיים שבו אנחנו יודעים בוודאות מה אנחנו לא. "אני כן אוהבת אותך, ואני גם לא אוהבת אותך", היא אומרת לחבר שלה באחד מרגעי הכנות הרגשית היפים בסרט. תראו את הסרט, כנראה גם תאהבו וגם לא.