1,400 נרצחים. 1,400 לוויות. לא נתפס. מדינה שלמה עוברת משבעה אחת לאחרת. כל אדם שהלך השאיר אחריו אינספור לבבות שבורים וגעגועים. איך מתמודדים עם אובדן כל כך טראגי של אנשים יקרים שהתעוררו בבוקר שבת אחת ומצאו בו את מותם האכזרי? איך מדברים עם הילדים שאיבדו בני משפחה בזמן שהיו עמם שם, ברגעי האימה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להקל על המשפחה האבלה ולו במעט?
"אובדן אדם יקר הוא נקודת שבר החוצה באחת את רצף החיים ומשנה אותם מן היסוד. הטרגדיה האנושית וההבנה המחלחלת שמה שהיה, שוב לא יהיה , משותפת למי ששכל אדם הקרוב לליבו בנסיבות שונות", אומרת ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן ומחברת הספרים 'עוצמת ההקשבה – כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר' ו 'כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי.
מה מוות של אדם יקר וקרוב עושה לנו?
ד"ר דניאלס: "שיאו של הסבל האנושי והאובדן הנתפש כקשה מכל הוא המוות. מותו של אדם קרוב מערער את המבנה האישי והבין-אישי של אלה שהיו שותפים לחיי הנפטר. ההתמודדות עם החלל שנפער, הגעגועים והצורך להסתגל למציאות החדשה ולחפש איזון חדש הם הצרכים החשובים ביותר של האבל. הצורך באיזון בין המעורבות באובדן מצד אחד, ובין המעורבות במשימות החיים מצד שני, הוא מרכיב עיקרי בהקשר זה.
"במקביל לחרדה הנובעת מהחיים בלי הנפטר מתעוררת בנו גם חרדה קיומית הנובעת מהתעמתות עם סופיות חיינו שלנו. בחיי היום יום, איננו מודעים באופן מלא לנוכחות המוות מעבר לפינה. בחברה המערבית בעיקר, מודעות מלאה עשויה הייתה להיות מאיימת ומשתקת ולכן, לכולנו מנגנוני הגנה שמונעים מאתנו מגע רגשי מלא עם ארעיותנו ועם ארעיות יקירינו. ברמה הקוגניטיבית, אנו מודעים לקיומו של המוות סביבנו, אולם לרוב אנו פועלים בחיי היום יום (בעבודה, בלימודים, בחיק המשפחה), בלי להקדיש לכך מחשבה ובלי לדבר על הנושא. ייתכן שאנו נוהגים כך מתוך משאלה סמויה כי אם לא נדבר על כך, זה לא יקרה.
"כאשר מזמנים לנו החיים מפגש עם המוות, ההגנות שלנו נסדקות ושיווי המשקל הנפשי שלנו מתערער. יתרה מכך, כאשר הנפטר היה דמות משמעותית בחיינו ואף היווה מרכיב בתחושת זהותנו האישית, האובדן נחווה גם כהתפרקות זהותנו והתערערות אחיזתנו בעולם. תהליך האבל מאפשר לנו לעבד קוגניטיבית ורגשית את חוויית האובדן ולהחזיר את תחושת האיזון לחיינו".
השבעה ואחריה: מה כבר אפשר להגיד?
ד"ר דניאלס: "מוות הוא חלק ממעגל חיינו ולמרות וודאותו, הוא נושא שרובנו מעדיפים להימנע מלחשוב עליו, אם רק ניתן. אנשים רבים, המתמודדים עם אובדן אדם אהוב, מספרים על בדידות גדולה ועל חברים מלאים בכוונות טובות, שעומדים מולם חסרי אונים ומתרחקים, דווקא בשעה שהם הכי זקוקים לקרבתם . הכחשת ודאותו של המוות והיעדר מודעות שלמה לנוכחותו בחיינו ובחייו של כל בן אנוש, מביאים לכך כי בעמדנו מול אדם אַבל, אנו מוצאים עצמנו לפעמים משותקים, עד כדי הימנעות מקשר עמו.
למרות הקושי, מדגישה ד"ר דניאלס שחשוב מאוד להיות נוכחים בחייו של האדם האבל. "חברות נוכחת, עקבית וכנה, עושה את שלה גם בעת שתיקה. המסר שמועבר הוא: "אני חש בכאבך, לא תמיד אני יודע מה לומר אבל אתה חשוב לי ואני כאן עבורך בכל דרך שתבחר". ה'מה' לומר פחות חשוב מה'איך', דהיינו מההקשבה, ההכלה והתמיכה שיש ביכולתכם להציע.
"הגשת סיוע רגשי בעת אבל ממלאת כמה תפקידים: התפקיד הראשון הוא לאפשר למי שחווה אובדן לבטא את רגשותיו במילים, ללא צורך להסתירם וללא חשש משיפוטיות וביקורת, לשבור את מחסום הפחד ולקרוא לדברים בשמם. תפקיד נוסף הוא לאפשר שאילת שאלות מטרידות ולדון בהן".
כיצד ילדים מתמודדים עם אובדן?
ד"ר דניאלס: "ילדים חווים אובדן של אדם קרוב באופנים שונים, אולם למרות השונוּת בתגובות, קיימות תגובות שכיחות המשותפות למרבית הילדים. מוות במשפחה מערער את יציבות עולמו של הילד. בשבועות הראשונים שלאחר האובדן ניתן לצפות לתגובות טבעיות כגון בכי, הכחשה, כעס, חוסר אונים, חרדה, אשמה (על חוסר יכולתי להציל ולמנוע, על כך ששרדתי) , בושה, סיוטי לילה, קהות רגשית או אדישות, היעדר שמחת חיים, תפישת העולם כמקום מסוכן ומאיים, קושי להתרכז, היצמדות, תלותיות ונסיגה להתנהגויות המאפיינות גילאים צעירים יותר. לעתים ילדים אינם מראים סימן חיצוני למתחולל בתוכם. ילדים אלה מוצאים נחמה בהיאחזות בחיק השגרה.
ומה לגבי ילדים שנכחו באירוע הטראומטי בו איבדו אדם יקר?
"ילדים שחוו אירוע טראומטי בו נשקף איום לשלמות הגופנית או הנפשית שלהם ושל בני משפחתם, נפצעו, נפגעו או היו עדים למחזות קשים עשויים לבטא פחד וחוסר אונים כמו גם שינויים בהתנהגות לרבות חוסר שקט, בכי, זעם, הפרעות שינה, חוסר תיאבון, תלותיות ופחד להישאר לבד, התנהגות רגרסיבית כמו הרטבה או מציצת אצבע, קשיי ריכוז, היעדרויות מפעילויות לימודיות וירידה בהישגים. תגובות אלו הנן צפויות וישתפרו במרוצת הזמן. במידה ותופעות אלו ואחרות מתמשכות ולא דועכות, יש לפנות לייעוץ וטיפול מקצועי".
כיצד לסייע? ד"ר דניאלס עם טיפים חשובים:
- בראש ובראשונה יש לדאוג לצורכי הביטחון הבסיסיים של הילד לרבות מקום מוגן לישון בו ואפשרות לאכילה סדירה וסיפוק הצרכים הפיסיים. לצורכי הביטחון מתלווה הצורך במידע שעוזר להפיג חרדה וצרכים רגשיים-חברתיים.
- דברו עם הילד על האירוע ברמה המתאימה לגילו וליכולת התפישה שלו. הקפידו לספק מידע עובדתי ואמין. ההסבר יכול להיות קצר ופשוט. הימנעו ממתן פרטים מיותרים והשתמשו במונחים ברורים לילד.
- רצוי להשתמש בשפה נכונה. לומר: "הוא מת / נפטר" ולא להשתמש במשפטים כמו: "אלוהים לקח אותו", "הוא ישן" וכדומה.
- עודדו את הילד לדבר על רגשותיו. כך ניתן לומר כי מה שקרא היה מפחיד ואנחנו עצובים מאד.
- הזמינו אותו לשאול שאלות במידה והוא חש בכך צורך. ענו על שאלות הילד בסבלנות ובכנות. מותר לכם לומר גם שאינכם יודעים את כל התשובות.
- תארו את מה שקרה במונחים של התמודדות חיובית המחזקים תחושת שליטה. למשל המשפט "הסתתרנו כדי לשמור על עצמנו" מתאר בצורה חיובית מה שיכול להיתפס כשלילי ולעורר אשמה.
- תנו מקום לחששות של הילד אך הדגישו כי כעת הילד נמצא בסביבה מוגנת ובטוחה.
- הבהירו שהמוות אינו תוצאה של מעשי הילד.
- אין צורך להסתיר רגשות כאב על מנת לתת לגיטימציה לתחושות הילד. יחד עם זאת, לא מומלץ להגיב באופן קיצוני ונסער בנוכחות הילד. רצוי לנהל שיחה עם הילד במצב רגוע ושקול ככל הניתן.
- צמצמו חשיפה לאמצעי התקשורת ולרשתות חברתיות המציפים באופן חוזר ונשנה מראות קשים להכלה.
- יש לספר לילד (בהתאם לגילו) על העומד להתרחש בטקס הלוויה. ניתן לאפשר לילד (בהתאם לגילו) להחליט אם ברצונו להשתתף בה. נוסף לכך, יש להכינו לקראת ימי השבעה ומנהגי האבלות במשפחה.
- רצוי להשאיר את הילד במסגרת המשפחתית ולתת לו לקחת חלק במתרחש ובמקביל לאפשר לו גם להיפגש עם חבריו. תמיכה מסביבתו החברתית של הילד הינה משמעותית מאוד. שאלו את הילד למי מבין חבריו היה רוצה להודיע , האם רוצה להזמין חבר לביתו או ללכת לבקר חבר.
- נוכחות קרובה ועוטפת חשובה מתמיד. ספקו לילד תמיכה רגשית בהתאם לצרכיו ולרצונו. אם אתם מתקשים לעשות זאת, בקשו ממבוגרים משמעותיים לילד לסייע לכם בכך.
- עודדו הבעת רגשות באמצעים יצירתיים שונים כאמנות, פסיכודרמה, יצירת אתר זיכרון, כתיבת מכתבים וציור ציורים.
- יש לקבל כל תגובה ולאפשר אותה ללא ביקורת וללא שיפוטיות. תנו לילד לגיטימציה להגיב לאובדן בדרכו. ניתן לומר שמותר לבכות אם רוצים, אולם לא כל אחד בוכה, כל אחד מגיב אחרת. מותר לדבר על הנפטר ומותר גם לא - אין דרך נכונה או לא נכונה להתאבל.
- חשוב לסייע לילד לקבל את המציאות החדשה בחייו לאחר אובדן אדם קרוב. קבלה של הכאב והצער הטבעיים בעקבות האובדן והשלמה עמם הן חיוניות על מנת להניע את הילד לשתף אחרים ברגשותיו, לחפש תמיכה ולהסתגל לשינוי. ניסיונות לגונן עליו מהחוויה הקשה מונעים ממנו הזדמנות להתמודד עם מה שאירע.
- צרו ציפייה להטבה. ניתן לומר שאנחנו עוברים תקופה לא קלה אבל עם הזמן נרגיש יותר טוב ונתמודד עם זה ביחד.
- רצוי לגייס עזרה ותמיכה מגורמים טבעיים משמעותיים נוספים בחיי הילד. לשם כך מומלץ לפנות לבית הספר או לגן לשם קבלת סיוע.
- שמירה ככל האפשר על שגרה יומית ושילוב עוגנים של שגרה המוכרים לילד ונוסכים בו ביטחון מאד משמעותיים.
- דברו עם ילדים על דרכים שעוזרים להם להתמודד ולהתעודד ועזרו להם למצוא אופנים חדשים אם המשאבים שהם מזכירים לא זמינים בשל האסון.
- אל תמנעו מלתת לילד תפקידים במסגרת הבית והמשפחה. היכולת להרגיש משמעותי מגבירה תחושה של בחירה ושליטה ומצמצמת חוסר אונים. האפשרות להיות פעילים בתחומים שגרתיים מקלה על ההתמודדות.
- היו ערניים להחרפת סימני מצוקה: בעת הצורך חשוב לפנות לסיוע מקצועי. בנוסף, ניתן להיעזר בשירות ער"ן, בטלפון ב1201 ובאינטרנט באמצעות אתר ער"ן 24/7.