הוצאתם מהמייבש ערמת חולצות נקיות שישמשו אתכם במהלך השבוע הקרוב, הנחתם את הערמה על הכיסא ליד קרש הגיהוץ, מה הלאה - תחזרו לערמה מדי ערב/בוקר כדי לגהץ חולצה אחת לאותו היום או תקבעו לעצמכם חצי שעה של גיהוץ שבה אתם מחסלים את הערמה ומנקים את הראש למשך השבוע (ולא, אין אופציה שלישית של "למה לגהץ? זה מתיישר בחום")?
לדחיינות יש שם רע אבל מה מחכה לנו מהצד השני? אתגרים אחרים. באנגלית יש לזה ביטוי קליט שמבוסס על משחק מילים: pre-crastination, בעברית זה קצת יותר מסובך, אפשר לקרוא לזה: טרום-מחר, דחיפות, מיידיות או בשפה פשוטה: "אנשים שמסיימים דברים מוקדם יותר ממה שהם צריכים". האם זה הפתרון האידיאלי לכל מטלה או שיש כאן מלכודת?
מלכודת של פרודוקטיביות
המניע: רצון לנקות את המוח. הביצוע: מיידי, ברגע שהרעיון/המשימה עולה לראש. זה לא תמיד נורא. להגיש את העבודה לפני הדד ליין, להפוך את הפנקייק לפני שהוא מספיק לקבל צבע ובועות, להזמין בחורף כרטיס טיסה פלוס מלון לאוגוסט (לקרוא את הכתבה הזו מיד ולא לשמור אותה ל..) - זה עוד נסבל ואף יעיל לפעמים. אבל במקרים אחרים זה יכול לבזבז זמן ואנרגיה חיוניים. מה למשל? לעבור על כל המיילים בעבודה על הבוקר למרות שאולי עדיף קודם לעבוד על משימות יצירתיות, לשלם עכשיו את כל החשבונות במקום לנצל את הזמן השקט כדי לנקות את הבית, לענות מיד לכל ההודעות בווטאספ בזמן שאתם צריכים לעשות משהו אחר, חשוב יותר. העיקרון ברור. היישום שלו קצת פחות.
הקומיקאי רוברט בנצ'לי אמר פעם: "כל אחד יכול לעשות כל כמות עבודה, בתנאי שזו לא העבודה שהוא אמור לעשות באותו הרגע". לעשות "מיד" דברים יכול להרגיע. אם יש משימה חשובה שאתם חוששים שלא תשלימו אותה בזמן, אחד הדרכים להתמודד, זה פשוט להתחיל את המשימה מוקדם ככל האפשר אבל באותה מידה זו גם טקטיקה שיכולה "לעזור" לכם לדחות התמודדות עם משימות לא נעימות. הרבה יותר נעים להתמהמה עם משימות חשובות בעזרת משימות אחרות, קלילות יותר, מה שנקרא "דחיינות פרודוקטיבית".
אנחנו חיים ועובדים בתרבות שמעריכה פרודוקטיביות מעל כמעט כל דבר אחר, אבל אנחנו גם מעריצים גדולים של סיפוקים מיידיים. כשמערבבים בין השניים אפשר ליפול למלכודת ה"מיידיות". מחקרים מראים שאנחנו נהנים יותר לבצע משימות קטנות וקלות להשגה עם מסגרות זמן קבועות מאשר משימות חשובות יותר אך מעורפלות יותר. במילים אחרות, סימון וי על הדברים הקטנים ברשימת המטלות שלנו נותן לנו סיפוק מיידי. וזה ממכר.
למה אנחנו סוחבים תפוחים בסופר?
דיוויד רוזנבאום, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, פרסם בשנת 2014 את המחקר הראשון שטבע את המונח pre-crastination, כאשר ההגדרה היא: "נטייה לעבוד על משימות בהזדמנות המוקדמת ביותר - גם אם זה אומר יותר עבודה או שזה כרוך בעלויות נוספות". לרוזנבאום יש דוגמה מעולה שכולנו מכירים: "זה כמו ללכת למכולת, להעמיס תפוחים על הסל או העגלה ולסחוב אותם כל הקנייה, למרות שהם ממוקמים ליד הקופות ויהיה אפשר לבחור אותם בסוף".
במחקר של ד"ר רוזנבאום, תלמידים התבקשו לסחוב דלי במורד סמטה. ניתנה להם בחירה: הם יכלו להרים את הדלי בתחילת הסמטה ולסחוב אותו עד הסוף, או שהם יכלו להרים דלי אחר שהיה קרוב יותר לקצה הסמטה, ללכת כמה צעדים ולהניח אותו. רוב התלמידים הרימו את הדלי שהיה קרוב יותר אליהם, החלטה שאילצה אותם לשאת אותו זמן רב יותר. במילים אחרות, הם נתנו לעצמם עבודה נוספת ללא שום תועלת נראית לעין.
"לא הצלחנו להבין מה קורה לכל הרוחות", אמר רוזנבאום. "חשבנו שאולי עשינו טעות עם ההוראות". כדי לאשר את התצפיות שלהם, החוקרים ביצעו שמונה ניסויים נוספים. בכמה מהם, הדליים הראשונים היו מלאים בחפצים וכבדים יותר לנשיאה - ועדיין הנבדקים נטו להרים את הדלי הראשון, והוסיפו לעצמם עבודה מיותרת.
לדברי רוזנבאום, אנשים מחפשים דרכים לצמצם את העומס על זיכרון העבודה שלהם, משאב נפשי קריטי אך מוגבל מאוד. "כשיש משימה לעשות, זה יוצר מתח מסוים, ועד שהמשימה תושלם המתח הזה ממשיך להתקיים". על ידי הרמת הדלי מוקדם יותר, הנבדקים ביטלו את הצורך לזכור לעשות זאת מאוחר יותר ושחררו את המוח שלהם להתמקד במשימות פוטנציאליות אחרות.
"סטייה של חריצות"
אז למה אנחנו עושים את זה גם אם זה לא באמת משרת אותנו? ההסבר הבסיסי הוא פשוט אבולוציוני. אנחנו חוששים שאם לא נעשה את מה שאנחנו צריכים "עכשיו", יכול להיות שזה כבר לא יקרה אחרי, שמשהו ישתבש. בנוסף, מה שמגביר את החשש הוא הרצון להצליח ובכל מחיר. המחקרים מראים שאנשים "מיידיים" הם לא אימפולסיביים. הם נוטים להיות מאוד רציונליים אך להוטים להראות שהם ראויים לאחריות שהוטלה עליהם. אחד הפסיכולוגים שתיאר את התופעה הגדיר אותה כ"סטייה של חריצות" - "זה הצד האפל של להיות ממש טוב בביצוע דברים. זה נובע מהחשש שלא יהיה מספיק זמן לעשות דברים ממש טוב, במיוחד כשאנשים אחרים תלויים בזה".
איך מתמודדים עם המיידיות?
המטרה: ללמוד לתעדף. המשימות שלנו לא ייעלמו מעצמן אבל לא כולן מוכרחות להתבצע כאן ועכשיו. בדרך כלל יש כאלו חשובות יותר ופחות, ולכן הכי חשוב זה פשוט לעשות סדר. דווייט אייזנהאואר, הנשיא ה-34 של ארה"ב אמר פעם כי: "מה שחשוב, דחוף רק לעתים רחוקות ומה שדחוף הוא רק לעתים רחוקות חשוב", בהשראתו פותחה "קוביית אייזנהאואר" שידועה גם בתור מטריצת ניהול הזמן שהעיקרון שלה מאוד פשוט: למיין את המשימות לארבע תיבות או עמודות או כל דרך שנוחה לכם - דחוף וחשוב, חשוב אבל לא דחוף, דחוף אבל לא חשוב, לא דחוף ולא חשוב. לאחר שכל המשימות מתועדפות לפניכם, תוכלו להתחיל לנוע בחוכמה.
עוד פתרון דומה הוא לייצר לוח זמנים שמורכב משתי רשימות מטלות נפרדות: אחת למשימות יומיומיות, אחת למשימות חודשיות. הרשימה היומית תכלול את המשימות הגדולות, הדחופות והחשובות, בעוד שהרשימה החודשית תכלול את כל המשימות האחרות שנצטרך להתמודד איתם במהלך השבועות הקרובים. הכלל היחיד הוא: רק כשלא מתחשק לבצע את המשימה ברשימה היומית, אפשר לעיין ברשימת המטלות החודשית כדי למצוא משימות קלות יותר לביצוע.