פעם שעון חכם היה למי שרץ למרחקים, כדי לבדוק מהירות, קילומטראז' ודופק. עם השנים השעונים הללו לקחו חלק במרוץ ההתפתחות הטכנולוגית של המכשירים החכמים והתפתחו ביכולות המדידה והיעוד שלהם. כיום שעונים בודקים לנו שעות שינה, איכות שינה, כמה צעדים הלכנו ביום, כמה קלוריות הגוף צריך להוציא, מספר לנו האם היינו פעילים מספיק, מתי כדאי שנקום כי ישבנו יותר מדי זמן ברצף, ואני בטוחה שיש עוד מיני פיצ'רים שאני אפילו לא מודעת להם. מה שמעלה תהיה: האם ההתפתחות הטכנולוגית הזו היא לטובתנו או שהיא עוד מוצר שבורא מציאות חולה בחברה ובעיקר בתוכנו כפרטים.

  1. ניתוק או חיבור?

    כשיש סמכות חיצונית שאומרת לנו כמה זזנו והאם אנחנו צריכים עוד, כמה ישנו ואם זה מספיק וכמה קלוריות נותר לנו להוציא, איך נוכל לתרגל חיבור לעצמנו? אני יודעת שזה עלול להישמע "היפי" או רוחני לחלקכם, אבל האמת היא שאנחנו מכונה מדהימה שיודעת בדיוק מה היא צריכה: אני אדע אם אני עייפה, או אם לא זזתי וכואב לי הגב, אני אדע אם אכלתי בצורה לא מאוזנת או אם אני צמאה, הבעיה היא שנותקנו.

    נותקנו ע"י כמות משימות ולו"ז צפוף שלא מאפשר לשים לב לצרכים ולרגשות שלנו, ע"י מסכים, הסחות דעת בלתי פוסקות וחומרים משככי רגשות וגוף, ע"י תרבות שלא מאפשרת פגיעות, שלא מאפשרת לעצור, שלא מאפשרת להרגיש. 

    בסופו של דבר, אנשים מגיעים לגיל 30-40 ו    מגלים שאנחנו שוכחים ושוכחות לשתות מים, לאכול כשרעבים, לזוז כי הגוף כואב, למתוח שרירים. וכשזה קורה, אז השעון באמת עוזר, עוזר לזכור את עצמנו. אבל האמת היא, שאף אחד ושום מוצר לא יכולים לדעת טוב יותר מאיתנו מה אנחנו צריכות וצריכים, ואף יותר מכך - כשאני ממשיכה לשים את האחריות הפנימית שלי בחוץ, כשאני ממשיכה לשים את הידיעה למה אני זקוקה במכשיר/איש מקצוע או הוראות חיצוניות ל-איך לחיות - אני ממשיכה את הניתוק ואת מקור הבעיה, ולא באמת מקדמת בריאות הוליסטית ומחברת בחיי.

  2. אנחנו לא מכונה והגוף-נפש שלנו לא צריכים ומסוגלים בכל יום לאותו הדבר

    לפעמים אני ישנה 7 שעות בלילה ואני קמה ערנית וחיונית, ולפעמים גם 10 שעות שינה לא יספיקו כדי שאקום רעננה. כי יש מצב נפשי, ויש מצב הורמונלי (שאצל נשים גם משתנה תדיר), ויש תקופות עמוסות ופעילות מאוד, ויש תקופות בהן אני יותר במנוחה ואז גם פחות עייפה, ויש מבנה שונה לכל בן אדם ומה גורם לו לשינויים וגם זה משתנה במרוץ החיים, כי אנחנו לא קו ישר ולא בהתפתחות לינארית, אנחנו מכלול ענק של משתנים. 

     

     



    אז לצפות שאעשה כל יום את אותו מספר צעדים ותנועה זה אמנם הגיוני בתיאוריה, אבל בפועל אני אישה שיש לה ימים בהם אני אנרגטית ופעילה, ויש ימים בהם אני חלשה ועייפה ואז גם לבטח אזוז פחות.

    אני גם לא צריכה להסתכל בשעון שמדד את השינה שלי כדי לדעת אם אני עייפה, כי זה לא משנה אם ישנתי עמוק או מספיק לפי המדידה שלו, זה משנה מה אני מרגישה. אני לא צריכה את אותה כמות מזון בכל יום כי גם כאן יש המון משתנים ואי לכך גם הצרכים שלי משתנים בהתאם, ולכן - האם אני יכולה לפעול בגמישות לפי הצורך ומה שמתאפשר לי בחיים העמוסים? 

     

      

  3. זמן טוב להתחיל לסמוך על עצמנו ועל הרגשות שלנו

    להתפתחות הטכנולוגיה וריבוי המקצועות והידע, יש יתרונות רבים. כמובן שלדעת מהם מזונות בריאים, שאורח חיים פעיל זה חשוב, או לקבל ייעוץ רפואי או בריאותי מאיש מקצוע, זה נהדר ומקדם בריאות בהרבה מהפעמים, אבל הצד השני של המתרס הוא ריבוי עצות, בלבול, ניתוק מעצמנו ובעיקר איבוד האמון, הידיעה והסמכות הפנימית שלנו.

    כאשת מקצוע בעצמי, שמלווה כבר שנים נשים לתהליכי בריאות ודימוי גוף, שמעתי לא פעם, על נזק נפשי או פיזי שנוצר עקב אלו - ריבוי העצות החיצוניות. אני חלילה לא מאשימה שעון חכם בשום נזק וכמובן שהתופעה שאני מציינת כאן היא הרבה מעבר לשעונים חכמים, אבל אי אפשר שלא להתייחס לכך שכאשר יש ניטור חיצוני והוראות חיצוניות ל-איך לחיות את אורח החיים שלנו, אנחנו מאבדות ומאבדים את עצמנו, ידיעתנו והסמכות שלנו לבחור את שנכון לנו.

    שעון חכם זה עוד כלי, שכאמור גם עוזר הרבה, אבל אני רוצה לשם שינוי להזמין אתכם להתבונן ולשאול: האם אתם סומכים על התחושות שלכם? האם אתם מקשיבים וקשובים לצרכים שלכם? אם לא, למה לא ומה אפשר לעשות כדי שתתחברו לעצמכם? כי בריאות משמעה חיבור ולא ניתוק.

  4. האם ההוראות החיצוניות האלו מקדמות אורח חיים בריא גם במישור הנפשי? 

    אתם יודעים מה? ככל הנראה רובנו נדע מה בריא. הידע כל כך נגיש שאין כמעט אדם שלא יודע שפעילות גופנית זה חשוב ושקינואה זה בריא ומלוואח פחות. אנחנו נדע אם אנחנו פעילים ובטח נדע אם לא זזתי השבוע מספיק ולרוב גם נחוש אשמה כלפי זה. ואז מגיע שעון שמאותת לי בכל זמן מה, על כך שאני צריכה וצריכה וצריכה…"לא קמתי מספיק, לא זזתי מספיק, לא היו מספיק צעדים"...והרשימה עוד ארוכה. וכשאני רואה תזכורת תמידית לכמה אני "לא מספיק", אני לא יכולה שלא לחוש עוד אשמה שגם ככה הפכה לרגש כרוני ומחלה בתרבות שלנו.

    אנחנו מרגישות ומרגישים אשמה סביב כמעט כל דבר: הספק בעבודה, אכילה, ספורט, מראה חיצוני, מערכות יחסים…האשמה מנהלת אותנו כדי להיות חלק, כדי להיות שייכים. וכשאני מקבלת תזכורת מתמדת לעוד משימה שלא עשיתי ושממש חשוב שאעשה, אולי זה ידרבן אותי לעשות, אבל מהו המחיר שאני משלמת כשאני מקיימת אורח חיים מסוים מתוך אשמה ולא מתוך חיבור? המחיר הוא חוויה רגשית לא מיטיבה ואולי אף כרונית, ולכך יש עוד שלל השלכות, שלא בהכרח קיימות אצל כולם וכולן ובטח שלא באותו האופן והעוצמה, אבל אני רוצה לשאול ולהציע: אולי אפשר לקדם בריאות מתוך כוונה לעשות טוב לעצמנו, מתוך הקשבה, מתוך חמלה וסלחנות, מתוך דפוסים רגשיים מיטביים ואוהבים, ולא מתוך הלקאה, משימתיות ואשמה? כי מהי בריאות אם לא לסמוך על עצמנו ולאהוב אותנו? 

     

     

     לסיכום - שעון חכם הוא באמת המצאה חכמה, והוא יכול להיות פתרון נהדר להרבה אנשים ומצבים, אבל אני בחיי בוחרת לקיים תנועה ואורח חיים שמגיע מתוך קשב ואמון עצמי, זו הדרך שמצאתי שהכי מיטיבה. לפחות עבורי ואולי לא רק.

נועה זילברמן, מתמחה בפסיכותרפיה גופנית, בעלת הפודקאסט "מאוזנת" ומלווה תהליכי ריפוי סביב דימוי גוף ומעבר לו.