בכל זמן שלא תבחרו בשנה נדמה שזו ה-עת הנכונה והחשובה והמלחיצה לרדת במשקל ותמיד יש איזה פרס נשגב למצליח ולמצליחה. לעתים זה "גוף של בגד ים", בפעמים אחרות זה "לחזור לעצמך אחרי החגים" או "לחזור לג'ינס של לפני הלידה. ויש כמובן גם את הגרסאות של "לרדת לפני החגים כדי שזה ייתן איזון לעליה שצפויה לבוא"/ "לפני חופשה"/ "אחרי חופשה", ומבלי לשים לב אנחנו בחרדה מתמדת וניסיון בלתי נגמר לרדת במשקל ולשנות את גופנו, תודעתנו, רגשותנו, נראותנו ואורח חיינו. כמה סבל תרבות הדיאטה והיופי גורמת לעולם, כמה שקר יש בה ולמה כדאי לכן לעורר חשיבה ביקורתית, לצאת מהמרוץ הזה ולחבק בשתי ידיים את גופכן הלא מושלם. 

פנינו לנועה זילברמן, מתמחה פסיכותרפיה גופנית ומאמנת כושר בודי פוזיטיבית והוליסטית, עם 5 סיבות מעולות למה הגיע הזמן שנעצור את רכבת ההרים המשוגעת הזאת שלא משרתת אותנו באמת.

  1. דיאטות לא עובדות

    כיום זה כבר ידוע בקרב אנשי ונשות מקצוע מהתחום, אם דיאטות היו עובדות אז לא כל העולם היה בדיאטות חוזרות ונשנות מבלי להגיע אף פעם לתוצאה ולהחזיק בה לאורך זמן, בנחת וביציבות. 

    הבנת נכון, את לא אשמה ואתה לא אשם שכן דיאטות מראש נועדו לכישלון. יש מיני סטטיסטיקות ומספרים המעידים על כישלון גורף של דיאטות כבר בשנה הראשונה לתהליך, אבל גם אם לרגע לא נעסוק בסטטיסטיקות אמפיריות ונלך פשוט לרציונל: אם כולם סביבנו בדיאטה כל הזמן אז אולי הדרך פשוט לא אפשרית? אם הייתם רואה מיליוני אנשים מטפסים על הר כל חייהם אבל אף פעם לא מגיעים לפסגה, האם גם אתם הייתם מנסים לטפס אותו עם אמונה שזה "תלוי רק בכם"?

    הגיע הזמן להבין שאם כולם הולכים עקום, אולי זו הרצפה שפשוט עקומה ואם רוב האנשים לא מרוצים מן הנראות שלהם, מרגישים ומרגישות אשמה על כך, מנסים לשנות באופן תדיר את סגנון החיים שלהם ונמצאים במאבק כרוני כדי להגיע או להחזיק ביעד כלשהו, אז אולי היעד הזה הוא לא באמת אפשרי. 

     

     

  2. פגיעה בדימוי העצמי

    דימוי גוף הינו מרכיב משמעותי מתוך הדימוי העצמי שלנו והאופן שבו אנחנו תופסים ותופסות את עצמנו, ודיאטות פוגעות באופן מהותי ועמוק גם בדימוי הניראותי שלנו וגם בדימוי העצמי שלנו. כשאנחנו  מתעסקות ומתעסקים באופן ניכר מהזמן ב'איך אני נראית' ו'האם אני מספיק קרובה לאידיאל היופי', אני שמה משקל אדיר מן הערך העצמי שלי על הקליפה החיצונית שלי בלבד, אני לא נותנת מספיק מקום והנכחה למרכיבים אחרים בערך העצמי שלי כבת אדם כמו חכמה, טוב לב, שמחה, חיוניות, נעימות, דעתנות, יצירתיות וכו'...

    אידיאל היופי ותרבות הדיאטה העלו על נס את המראה החיצוני שלנו וכיוצא מכך יצרו נרטיב תרבותי בו לנראות יש ערך עליון. וכשאנחנו מתיישרים ומתיישרות אל התפיסה הזו, אנחנו גורמים לעוול לעצמנו ולסביבתנו ומצמצמים את ערכנו לכדי קליפה חיצונית. לא רק שאנחנו מצומצמות/ים לכדי קליפה, היא גם נמדדת לפי פרמטרים אב-נורמלים, לא רווחים בחברה ולא נגישים לרוב האנשים: נראות ספציפית ומסוימת שרוב בני האדם לא באמת נראים ככה וגם לא יכולים להראות

    נמשיך לכך שכשאנחנו מנכיחים/ות באורך חיינו תודעה שאומרת שאנחנו לא מספיק יפות ויפים, רזות וחטובות, הדבר הזה מוטמע בתפיסתנו העצמית ויש לנו נזקים כבדים של דימוי גוף וכפי שניתן להבין, לא רק גוף. למעשה המחשבה שאם אעשה דיאטה אז דימוי הגוף שלי ישתפר - היא שגויה, כי גם אם דימוי הגוף שלי ישתפר לפרק זמן קצר שבו "אקצור את הפרס הנשגב -הרזייה", זה לא יחזיק לאורך זמן ובתכלס, נדמה לנו שאם נגיע ליעד נאהב את עצמנו אבל בפועל כשנגיע ליעד (אם נגיע ליעד), אנחנו מגלות שהדפוס המלקה והעדר האהבה העצמית לא באמת מובססי קילוגרמים, אלא תלויים בדברים הרבה יותר עמוקים מזה.

    ולבסוף מעל כל זה, תרבות הדיאטה הינה שמנופובית, למעשה אנחנו חברה מאוד שמנופובית. חברה שבזה לשומן ולנראות לא רזה, חברה שגם אם ביודעין או שלא, מחזיקה באמונות שאנשים שמנים הם פחות טובים או מוצלחים, חברה שגורמת לנו לחשוב שאם אני או הזולת בעלי מבנה גוף עגלגל, שמן או לא חטוב, אז זה לבטח מלווה בתכונות אישיות של גרגרנות, עצלות, בורות ועוד שלל דיעות חשוכות ובורות בעצמן.

    מה שקורה הוא ש    כשאנחנו לא מצליחות/ים לקיים אורח חיים דיאטתי, נחווה כישלון, נשליך את האשמה על עצמנו ונוסיף לה תפיסה עצמית משובשת של תכונות אישיות לא טובות, בעוד האשמה היא לא עלינו, ערכנו לא נמדד בקליפתנו, לכל אדם מתאים סגנון חיים שונה, וחריצות, נבנות ואיכות אישיותית לא נמדדת בריצת בוקר או ספירת קלוריות, אלא באדם שאני כלפיי וכלפיי סביבתי.

    דיאטה פוגעת בדימוי העצמי שלנו בכל כך הרבה אופנים, והאשליה שהיא דווקא זו שתשפר את הדימוי שלי, היא היא האבל הגדול ביותר. 

  3. יצירת ניתוק מתמשך שלנו מעצמנו

    כשאנחנו חיים באופן מתמיד מדיאטה לדיאטה, בנסיון לשלוט באכילה שלנו, בנסיון לשלוט בגוף שלנו ובאכילה שלא מחוברת לצרכים של הגוף-נפש שלנו (כן, גם חשקים זה צורך מהותי וחשוב), אנחנו למעשה מלמדים את עצמנו פעם אחר פעם להיות בניתוק מהתחושות הפיזיות, מהרגשות, מהחשקים. כשאנחנו מתרגלת במשך שנים תפריטים שמישהו אחר כתב, שלא מאפשרים לנו להיות בתנועה ספונטנית ואורגנית אל מול עצמנו ואל מול החיים, אנחנו כמו מתרגלים דיסוציאציה מתמדת מעצמנו.

    תחשבו על זה, כמה פעמים סביב הניסיון לרדת במשקל אכלתם משהו שלא בא לכם לאכול? או שתיתם מים כשלא הייתם בצמא? או נשארתם לא מסופקים אחרי ארוחה? כמה פעמים מצאתם את עצמכם מחזיקים בכוח בערב שלא לאכול את "מה שאסור", או את מה שמתחשק? כמה פעמים למעשה הייתם צריכים להתנתק ממה שהגוף-נפש מבקשים, רק כדי להיות רזים, בשליטה, בלי אשמה?

    כשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להיות בקשב לצרכנו, אל תתפלאו שלאחר מכן יש איבוד שליטה כי איבדנו את הקשב שלנו לעצמנו. דבר שמוביל לסעיף הבא. 

     

     

  4. שיבוש מערכת היחיסים עם אוכל

    אוכל הינו הזנה רגשית ופיזית מיום היוולדנו, כשהדמות המטפלת מערסלת תינוק בידיה, קרוב לחזה ומאכילה אותו בשד או בבקבוק, התינוק מקבל הזנה שהיא גם פיזית אבל גם רגשית. הוא מקבל ויסות, הרגעה, קשר אהבה, ביטחון ולמעשה הזנה שהיא הרבה מעבר לאוכל.

    איפשהו במרוץ השנים החברה גרמה לנו לחשוב שבאוכל אין הזנה רגשית ואף מיתגו אכילה רגשית כמקור כל רע, כמשהו לא טבעי שיש לטפלו, בעוד האמת היא בדיוק הפוכה, אכילה מאז ומעולם הייתה רגשית, וכל ניסיון לנתק בין רגש לבין אכילה הוא זה שיגרום לנו לבסוף לבולמוסים ולאיבוד שליטה.כשאני לא מאפשרת לעצמי אכילה אינטואיטיבית מחוברת צרכים ורגשות, אני משבשת את מערכת היחסים הטבעית שיש לי אל מול אוכל, הזנה וצרכיי.

    למעשה, ככל שאני נמצאת באורח חיים דיאטטי, בנסיון להתנתק מהרגשות שלי ולשלוט באכילה שלי, כך אני משבשת את הזרימה הבריאה אל מול אוכל ואכילה, כך האוכל הופך אויב מסוכן שיש להימנע ממנו ולעשות סביבו מניפולציות התנהגות כאלו ואחרות, כך מערכת היחיסים שלי מול אוכל נהרסת ובמקום לחיות בטבעיות סביב רעב, שובע, רצונות וחשקים - אני מאבדת את השקט הפנימי שלי, החיבור לעצמי וההנאה וההזנה הטבעית מאוכל. 

     

     

  5.  שיבוש חילוף החומרים

    לגוף שלנו יש חילוף חומרים ובהגה המקצועית השם הוא RMR-Resting Metabolic Rate משמעות הדבר היא הוצאה אנרגטית במנוחה, כלומר כמה קלוריות אדם "שורף" בכל יום, מבלי לבצע פעילות כלשהי מלבד תהליכים בסיסיים שהגוף חייב לבצעם לצורך קיומו. כשאנחנו נמצאות ונמצאים בדיאטה הגוף מבין שנכנסות פחות קלוריות ממה שהוא רגיל ואם הדיאטה היא קיצונית הוא אף יהיה במצב סטרס. הדבר הזה גורם לו להבין שהוא צריך לחסוך בכמות הקלוריות היומיות שהוא מוציא ואי לכך הRMR של הגוף ירד ממה שהוא היה. כלומר אם לפני הדיאטה הגוף הוציא סכום מסוים של קלוריות ביום, לאחר הדיאטה ואף תוך כדי הדיאטה הסכום הזה ירד.

    הדבר גורם לגוף מלומד דיאטות להתקשות בירידה במשקל מדיאטה לדיאטה, להתקשות בשמירת משקל קבוע ונוח לאורך שנים ולמעשה הגוף מתרגל לאגור, כך שמדיאטה לדיאטה הפעולה שקורית לנו במאקרו היא ההפך מהרזיה. 

    למעשה אני מזמינה אתכם/ן לחשוב בעיניים פקוחות ותודעה מתבוננת, ולשאול את עצמכם/ן: האם אי פעם אהבת את איך שאת.ה נראית? האם זה החזיק לאורך זמן? האם זה תמיד היה תלוי דיאטה ועמידה ביעדים? האם עשית הרבה דיאטות בחייך? ואם כן, אז איך יתכן שאת.ה לעולם לא מגיע.ה ליעד ונשארת בו בנינוחות ולכל החיים? איך יתכן שכך חווים רוב האנשים? אולי הגיע הזמן לצאת מהמרוץ, להגיד תודה רבה, אבל אני בסדר כמו שאני. ולזכור שאת יודעת ואתה יודע הכי טוב מה הגוף-נפש שלך צריכים. אני לא אומרת לא לעשות ספורט ולאכול לא בריא, אני כן אומרת שאפשר לאכול בריא מבלי לנסות לרדת במשקל, מבלי להגביל ועם הסתכלות מורכבת על בריאות, כזו שסופרת גם את החוויה הרגשית שלנו בתוכה. ומעל הכל, לזכור תמיד שאנחנו הרבה יותר מאיך שאנחנו נראים ובריאות יופי לא מגיעים רק בצורה ובמידה אחת.