בימים הראשונים של אחרי השבעה באוקטובר היינו משותקים. ליטרלי. פעלנו, יזמנו, התנדבנו אבל המילים לא היו. "אין מילים" הייתה התגובה האולטימטיבית לכל שאלה. התקשורת, אם הייתה, עברה דרך ה"אלם".
קרוב לחודשיים מאז אותה שבת נוראית, משפטי הסמולטוק שבימים אחרים יוצאים לרובנו מהפה בלי לחשוב, עדיין תקועים על הלשון. כל אינטראקציה בסיסית דורשת אינטליגנציה רגשית מפותחת וערנות מתמדת לצד השני (ולעצמנו). איך להתחיל, איך לסיים, עד כמה לשתף, עד כמה להיות כנים, האם אפשר או רצוי פה ושם להיות גם קצת ציניים. לא מעט דילמות שמכבידות על המילים שכבר מבקשות לצאת ולעשות טוב.
"דובר צה"ל" (בגילומו של רועי בר נתן) התייחס לסוגיה ב"ארץ נהדרת" ונתן את הטיפ שלו, יכול להיות יעיל אבל לא בטוח שכולם יתחברו: "קיבלנו דיווחים על אזרחים ששואלים אותם "מה שלומכם", והם לא יודעים מה לענות. חלק אומרים בסדר, חלק מגלגלים עיניים, חלק מושכים בכתפיים. אני רוצה ליישר קו - התשובה התקנית היא 'עד כמה שאפשר'".
גם אחרי שיישרנו קו עם 'מה לענות', נשארנו עם האתגר הלא פחות מורכב של: 'מה לשאול אם בכלל'. כל שאלה תמימה היא פוטנציאל להצפת טריגרים ומאחורי כל הבעת דאגה בסיסית (אתה בסדר?) מסתתר מטען במשקל טון. אין לנו באמת מושג מה מסתתר מאחורי הפנים "הנורמטיביות" שמולנו. בריאיון לתוכנית "עובדה" שוחחה גלית ולדמן, אימו של רס"ן אריאל בן משה מפקד בסיירת מטכ"ל שנפל בקרב בקיבוץ רעים עם אילנה דיין ששאלה אותה בתחילת השיחה: "תגידי, גלית, יש טעם לשאול אותך מה שלומך"?, "כן" ענתה מיד גלית והשיבה, "גאה מאוד". שוב, אין מילים.
"אם כבר שאלנו "מה שלומך?", במיוחד בימים אלו אני מציעה להוסיף את המילה "באמת", ולשבת עם מה שבא ורוצה לבטא את עצמו", מציעה ליזה פוטרמן, מטפלת גוף נפש לילדים ומבוגרים, בין היתר במצבי טראומה. "כך אולי נצליח להיות זה עבור זה גם אם רמת ההיכרות שלנו עוד לא הוכיחה את עצמה כבעלת ערך עבורנו. יכול להיות שנגלה שאדם לאדם הוא אוזן קשבת ולב פועם כפליים".
"עם השנים נחשפתי יותר ויותר לאמת הלא נעימה שכשאנשים שואלים "מה שלומך?", זה רק מתוך נימוס", אומרת פוטרמן. "אחרי מות אבי כשאנשים הגיעו לשבעה ושאלו לשלומי נאלמתי. מצאתי את עצמי מתפרצת על אנשים במפגשים רנדומליים כשהיו שואלים לשלומי גם חודשים אחרי. לימים למדתי לומר במעגלי היכרות כאלו ואחרים, שיש לי קושי עם שאלת ה"מה שלומך", ואם יש אפשרות להימנע מכך זה יקל עליי".
בלי פקודות! בלי סימני קריאה!
במקרים רבים ומתוך כוונות טובות, אנחנו נגררים למה שנקרא "חיוביות רעילה". אנחנו רוצים להיות אמפתיים בכל הכוח, אנחנו לא בדיוק יודעים מה ואיך לומר והתוצאה: משפטים כלליים ומחבקים שעלולים להיחוות כזלזול והשתקה ובטח לא כאלו שמספקים משהו אמיתי שאפשר להיאחז בו.
למי שמסתבך: בעוד שחיוביות בריאה מתבססת על האמונה שלמרות שהדברים עשויים להיות קשים כרגע, לא הכול רע ודברים יכולים להשתנות לטובה - חיוביות רעילה מבוססת על הכחשה ומאמץ אקטיבי להתעלם מהקושי, בכל מחיר.
מחקר מעניין בדק את הקו הדק בין תגובות מועילות לתגובות של "חיובית רעילה" ברשתות החברתיות. על פי הנתונים שהתבססו על ניטור של עשרות סוגי תגובות, כל מה שנשמע כמו "פקודה" של מה (לא) לעשות ואיך (לא) להתנהג עלול להיחוות כתגובה מנותקת – למשל 'תחזיק מעמד', 'תאמין' או 'אל תוותר'.
מחברת המחקר, פסיכולוגית ובלשנית בשם מרגו לקומפטה-ואן פוקה חוותה את "החיוביות הכפויה" על בשרה: "כמשתמשת במדיה חברתית, נתקלתי כל הזמן בשפה חיובית רעילה בפייסבוק, בלינקדאין ובמקומות אחרים. שמתי לב שהפוסטים שלי בפייסבוק קיבלו בעיקר תגובות חיוביות מדי, גם כששיתפתי בחוויות שליליות".
לדבריה, למרות הכוונות הטובות, ביטויים כלליים כמו 'יש לך את זה!', או 'את לוחמת!' שולחים איתות ברור לאנשים שאתם לא מעוניינים במה שיש להם לומר ובמקום זאת מעדיפים להתחבא מאחורי סימני קריאה שלא אומרים כלום. ההמלצה של פוקה היא פשוט לנסות להיות יותר אותנטיים. זה עשוי להרגיש קצת מסוכן בהתחלה, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להשתמש במילים שלנו בתקשורת עם אחרים, גם אם היא מקוונת היא הופכת להרבה יותר מועילה.
מה לא לומר?
- הסתכל על הצד החיובי!
- לכל דבר שקורה יש סיבה
- אל תדאג!
- הכול יסתדר
- את תתגברי על זה
- גם זה יעבור
מה כן לומר?
- זה נשמע קשה
- אני מבינה למה אתה מרגיש ככה
- גם אני הייתי מתעצבן
- אני לא הולכת לשום מקום
- אני כאן בשבילך
להציף הכול מיד? לא בטוח
נחושים בכל זאת לשחרר הכול הכול, מעצמכם או מאחרים? גם זה לא תמיד מתאים וגם לא יעיל. בניגוד להסתייגות הכללית מדיכוי של מחשבות קשות מתוך הנחה שכל חסימה עכשיו תגבה מחיר נפשי בהמשך – מחקר חדש דווקא טוען שדיכוי פעיל של מחשבות מפחידות עשוי להועיל בטווח הקרוב והארוך, למצב הרוח בפרט ולבריאות הנפשית בכלל.
המחקר שהחל בשנת 2020 במטרה לסייע לאנשים להתמודד עם משבר הקורונה, בדק האם אנשים יכולים להפיק תועלת מתרגול של דיכוי מחשבות מפחידות. כחלק מתהליך המחקר, כל משתתף היה צריך לחשוב על תרחישים שונים שיכולים לקרות בחייו במהלך השנתיים הקרובות. זה כלל 20 פחדים ודאגות, 20 תקוות וחלומות ו-36 אירועים יומיומיים שגרתיים. משתתפים שתרגלו את דיכוי הפחדים דיווחו שמחשבות אלו הפכו עם הזמן לפחות חיות ופחות מעוררות חרדה. שלושה חודשים לאחר סיום הניסוי, כ-80% מהמשתתפים אמרו שהם המשיכו להשתמש בטכניקות דיכוי המחשבות שלמדו במחקר כדי לשלוט בפחדים שלהם.
ולסיום, לא תמיד חייבים לדבר. לחמול, לא לשפוט, להראות אכפתיות ואפילו להקשיב באמת - בזמנים קשים, כל אלו יכולות להיות המתנות המרפאות ביותר שאתם יכולים להעניק.
"כאשת מקצוע שפוגשת טראומה בסטודיו לתנועה, בבתי החולים, בבתי האבות ובקליניקה הפרטית אני משתדלת לתת לאדם או לקבוצה שמגיעה להוביל את קצב המהלך בין אם הוא מילולי ובין אם איננו", ממליצה פוטרמן. "את המפגש אתחיל בלברך את אלו שבאים לקראתי בחיוך לבבי, בחיבוק, במבט בעיניים, בנשימה משותפת. לפעמים ברגעי מפגש כאלו נזהה שזו הפעם הראשונה ביום שאנחנו נושמים באמת. אולי נזהה דמעות בעיניים ואולי נזהה מועקה שמתפרשת ככאב בגוף שסוף סוף מעז לחשוף את פרצופו".