לא עוד סיכום של 'מה היה לנו בשנה החולפת?': אין סיבה להתפלש בעבר הטרי שעוד לא יבש וכבר מועלה על נס, מה שכן, כל עוד הזיכרון פועם אפשר לדוג את מה שעוד נותר רלוונטי, שיעורים לחיים שלא פג תוקפם ושתמיד יוכלו לחדש לנו דבר או שניים. הנה 8 שיעורים שאנחנו למדנו בשנה החולפת מתוך הררי הסרטים והסדרות שהומטרו עלינו:
סמוך על סול: הדברים היפים מתגלים לאיטם
אם עוד לא צפיתם משום מה, זהירות ספוילר: הסדרה "סמוך על סול" הסתיימה השנה אחרי שש עונות שבמהלכן ג'ימי מקג'יל משלים את המהפך לעורך הדין סול גודמן של "שובר שורות". העונה האחרונה מסתיימת בכניסתו של סול/ג'ימי לכלא שאולי כל חייו רצה לחזור אליו ואל החופש שטמון בחיים בין ארבעה קירות. אחרי אינספור תעלולים הוא הולך לנוח את שארית חייו במקום אחד שמנקז אליו את כל העבר על טלאיו וקרעיו.
יותר מכל, תהליך החתחתים של סול/ג'ימי ממחיש כי לא די בהארה רגעית או תובנה חד פעמית כמו גם צעדים סמליים כמו שינוי שם כדי לייצר שינוי, זהות או תיקון. העולם המדוקדק, האיטי, המזדחל של סמוך על סול ושובר שורות מעביר את שלל הדמויות שבו טלטלות גדולות שמתפרשות על פני אינסוף תנודות קטנטנות שבסופן מתקבלת גאולה, גם אם חלקית. כמו גיבוריה הפגומים, סמוך על סול מצליחה להיות מושלמת רק אחרי שחווים את כולה ומקבלים את הקתרזיס המודע לעצמו ושלא מנסה לברוח לשום מקום, ולא שיש לו לאן, הוא בכל מקרה בכלא.
עלייתה ונפילתה של אליזבת הולמס: פשע אמיתי מדי
לנו יש את נוכל הטינדר, לעמק הסיליקון יש את אליזבת הולמס שנחשבה לפני כמה שנים לאחת ההבטחות הגדולות והצעירות בתחום הרפואי. מיני סדרה בכיכובה של אמנדה סייפריד, עוסקת בעלייתה ונפילתה של הולמס, יזמית שבגיל 19 פרשה מהלימודים והקימה חברה שפיתחה טכנולוגיה חדשנית לעריכת בדיקות דם, בדקירת אצבע פשוטה מהרגע להרגע ומכל מקום. תוך מספר שנים החברה גייסה מאות מיליוני דולרים, העסיקה מאות עובדים ו-בשלב הזה הכול נתקע. לאט לאט התברר שאין פיתוח ואין בדיקות אבל יש אישה אחת שמחליטה להמשיך כאילו הכול קיים ומושלם.
הולמס מאמצת את כל הסטריאוטיפים של דור ה-Y ולוקחת אותם לקיצון. היא עובדת 16 שעות ביממה, שותה רק שייקים ירוקים, מקפידה על קולקציה של חולצות גולף שחורות ובעיקר מחליטה שמהרגע שיש לה את הרעיון בראש זה מספיק, כל השאר יסתדר ויסתנכרן בהתאם. המציאות בסופו של דבר לא זרמה עם התוכניות, אבל המשחק האכזרי לעתים של הפנטזיות והתשוקות אל מול הדרישות של העולם שבחוץ מסתיים כאן בפיצוץ.
בשונה מסדרות פשע אמיתי שבהן הפשע אמיתי ותפקידן הוא לזעזע אותנו הצופים כמה שיותר, בסיפור הזה הכול הרבה יותר מבולבל. הסדרה מתמקדת בתהליך האישי והאנושי שעבר על הולמס החל מילדותה אז העידה על עצמה ש"היא לא מרגישה דברים כמו שאחרים מרגישים דברים" ועד התהליך ההדרגתי שבו הרצון העז שלה לחולל מהפכה משפיע עליה ועל הסובבים. זו לא רק סדרה על "פושעת", זו סדרה על יצור בודד ושאפתן להחריד שמזכיר לנו את ה"אליזבת הולמס" הקטנה שאנחנו סוחבים עמוק בתוכנו, משתדלים "להסתדר" עם החיים ומתנחמים בצפייה בדמויות שהם לא אנחנו.
הלוטוס הלבן: זה מתוחכם. מה הלאה?
למה להסתפק בנבל אחד אם אפשר בכמה וכמה? העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" שהסתיימה לא מזמן הצטיינה בלשלב שוב ושוב את כל מה שרע ואנושי עם קולקציית גיבורים מרשימה, אנושית ומרושעת, וכולנו אהבנו את זה. אהבנו את זה כי כולנו רוצים, קצת או הרבה, להיות ראוותניים, עשירים ומנייאקים אבל בלי לוותר חלילה על אהבה והגשמה ומשמעות. כולנו רוצים להיות מוסריים אבל לא פראיירים, אמיתיים אבל לא לוזרים.
האם אפשר לרקוד על כל החתונות? האם זה ריאלי לקיים זוגיות בטוחה אבל לא נטולת ריגושים? האם אפשר לשמור על התמימות בכל גיל וגם לא להתנפץ על קרקע המציאות או הספינה במקרה הזה? הלוטוס הלבן מעבירה אותנו שיעור מזורז בהתבגרות והפינאלה לסדרה רק מוכיחה כמה לחיים יש חיים משל עצמם. קץ התמימות? אולי, אבל מסתבר שגם להיות כה מתוחכם זו לא בשורה כה מרעישה.
חזרה גנרלית: המדריך לחיים חרדתיים
הלוטוס הלבן אימתה ועימתה אותנו עם המציאות, הסדרה "חזרה גנרלית" מנסה להשתלט עליה. במה מדובר? הקומיקאי נייתן פילדר מפרסם מודעה שבה הוא שואל אם יש אנשים שמוכנים לספר לו על דבר שהם נמנעים ממנו. לעונים להודעה מוצעת הזדמנות לעשות חזרות על הרגע שהם חוששים ממנו. כך למשל, קור, מומחה הטריוויה שפילדר פוגש בפרק הפתיחה, מספר ששיקר לחבריו שיש לו תואר שני. השקר מכביד עליו עוד יותר מאז שהחברים החלו לשלוח לו הצעות עבודה שדורשות תארים מתקדמים והוא חרד מהרגע שבו יתוודה על האמת.
ככל שהפרקים מתקדמים, הדילוג בין משחק למציאות מצטמצם והפער בין מה שאמיתי למה שהצגה פוגש גם את השחקנים שפילדר מגייס, גם את פילדר עצמו, אדם בודד שלא מצליח לייצר קשרים אנושיים וגם אותנו הצופים שנאלצים בכל שלב לאתחל מחדש את הפרשנות שלנו מול מה שאנחנו רואים על המסך.
האובססיה של פילדר לשליטה מוקצנת יותר ויותר ומטילה זרקור מכוון דווקא על הרגעים הבלתי צפויים. הרצון לנצח את המציאות פוגש את המסקנה העירומה שבשביל לחיות ולהרגיש ולמשש אין ברירה אלא לקפוץ, להתבלבל, להיות נכונים להפתעות ולהאמין שזו הדרך היחידה לבוא במגע עם העולם, עם האנשים שסביבנו ועם עצמנו.
אנט: איך לדבר עם העולם?
סרטו המוזיקלי של הבמאי לאוס קאראקס שובר כמה חוקים ז'אנריים כולל את הקיר הרביעי הקדוש ומצליח ב-140 דקות להציב שלל קלישאות ומניירות מגוחכות וטראשיות ולזקק מהם את התשוקה לאנושיות, הכאב מאנושיות ואת הניסיון למשש ולהתמשש, גם אם בכאילו, גם אם רק בסרט.
במרכז העלילה עומד סיפור האהבה של הנרי (אדם דרייבר) ואן (מריון קוטיאר). הוא אמן סטנד־אפ מצליח שנהנה ללעוג לקהל שלו ולהתעמת איתו, היא זמרת אופרה מפורסמת ידועה בזכות קולה הערב. בשלב מסוים נולדת להם "בובת עץ", תינוקת בשם אנט שירשה מאמה את היכולת לשיר באופן כמעט לא אנושי. בהמשך, הוא יורד מגדולתו, אן מתה והוא נותר עם אנט ועם הרצון להישאר איכשהו על הגלגל, בכל דרך.
הדיאלוגים רובם ככולם מועברים באמצעות שירה, אבל התוכן וההקשר לא משתלבים עם פורמט המיוזיקלס המוכר. ההזרה הנוצרת מייצרת חוויה מטא-קולנועית שמערערת את תפקידו של הקולנוע ולבסוף זולגת לשאלות על הדרך שבה אנחנו מתקשרים עם העולם והאם אנחנו מצליחים בכך. הצפייה בסרט אולי לא מעוררת חשק לשיר, יותר לשתוק ולאפשר לחוטים נאלמים למצוא אחד את השני.
טיטאן: ברגים משתוקקים לאהבה
מבובת עץ שיודעת לשיר ליצור אנושי-מתכתי שמממש את תשוקתו עם רכבים ומכסי מנוע. הסרט "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו, זוכה דקל הזהב מפגיש ביצירה לא קלה לעיכול נזילות מגדרית, רעב משתק לאנושיות, ארוטיקה גברית ורוצחת קריפית. מה שמתחיל כקומדיית אימה שחורה מתרקם לדרמה אנושית עדינה שקשה להישאר לה אדישים.
גיבורת הסרט היא אלקסיה שלא יודעת לתת ולקבל אהבה, ותוקפת באלימות כל מי שנמצא במרחב שלה. היא מפגינה קרירות מתכתית כלפי כל דבר אנושי, מקיימת יחסי מין עם מכונית ונכנסת להיריון ובהמשך נגררת למסע מחבואים שמפגיש אותה עם אב שאיבד את בנו ורק מחפש איך להחזיר אותו או לפחות לחוש משהו מהתחושות שנותרו באוויר ללא מענה. החלק הראשון הפרובוקטיבי מהווה קומפוזיציה שמטעינה את חלקו השני והמרגש של הסרט שממחיש איך מאחורי ברגים וצינורות, ממשיים או מטאפוריים מסתתרים עוד כמה נימים ותחושות שלעולם לא יאמרו נואש מלפרוץ ולהתממש.
טלה: זהירות! טבע פועם
זוג מגדלי כבשים איסלנדי מגלה יום אחד שאחת הכבשים המליטה ילדה עם ראש טלה/טלה עם גוף של ילדה, הם מחליטים לאמץ את היצור ההיברידי ולגדל אותו בביתם, ובכך הם מעוררים את זעמם של ההורים הביולוגיים ואולי את הטבע כולו. השניים שאיבדו ילדה בעבר מתעמתים בינם לבין עצמם ובינו לבינה על האפשרות להשתקם מהעבר ולהתקדם לעתיד. דרך גידול הילדה החדשה הם מתחככים עם השאלה איך אפשר להשתחרר מלפיתת העבר והאם בחלק מהמקרים אנחנו פשוט משחזרים שוב ושוב את מה שקרה ואינו, בלי להסכין למשהו אחר, חדש.
מערכת היחסים הסוערת עם בעלי החיים לצד הנופים המרהיבים והמאיימים שמלווים את הסרט כולו, מרפררים ליצירה נוספת שיצאה השנה, "החזאית", ספרה של תמר וויס גבאי שמייצר דיאלוג מופלא עם הטבע ומאתגר את היחסים המבעבעים שלנו עם העולם הדומם. כמו עם בני אדם, לכל פעולה יש תגובה שגוררת תגובה חוזרת ושוב ושוב ושוב, "טלה" ממחיש זאת היטב בדרך הקשה.
הנהגת של מר יוסוקה: למה לי מילים עכשיו?
"הנהגת של מר יוסוקה" של ריוסוקה המגוצ'י, זוכה פרס התסריט בפסטיבל קאן עוקב אחר חייו של מר יוסוקה, במאי תיאטרון צעיר שמביים הפקה רב-לשונית של המחזה 'הדוד וניה', תוך כדי שהוא מתאבל על מותה של אשתו שנפטרה שנתיים קודם לכן. הוא משתמש בשחקנים מארצות שונות, הדוברים שפות שונות, ומתקשרים על הבמה מבלי להבין את המילים שנאמרות. בשונה מ"אנט" שמשתמש במילים כדי לבטא זרות, כאן המילים נעלמות ונאלמות ומאפשרות לקשרים משמעותיים אחרים לנבוע.
רגעי השיא הרגשיים של הסרט מתנקזים למערכת היחסים השברירית והאינטימית שנוצרת בין מר יוסוקה לנהגת הקבועה שהוצמדה לו במסגרת ההפקה, שמסתבר שגם היא חוותה טרגדיה משפחתית משלה. כמה יפה ומרפא לשתוק ביחד.