מי מאיתנו לא מכיר רגע כזה בו הלב פועם בחוזקה, הגרון מתחיל להתייבש, הפנים מאדימות, והמחשבות מסוחררות במערבולת שלילית של חוסר שליטה ופחד מבושה? ברגעים האלו אנחנו יכולים לנסות לומר לעצמנו במחשבות – "להירגע", אבל האמת שזה לא יעזור ועשוי רק להעצים את המצב. ומה קורה אחרי כזו התנסות? אנחנו בדרך כלל יוצאים בתחושת פספוס והחמצה, שלא ביטאנו את עצמנו והבאנו את עצמנו בזמן אמת, וכעת רגע אחרי - "המומנט" הלך.
זה קורה לרבים מאתנו, אפילו למרצות ומרצים אחרי אינספור הופעות ולשלל פרסונות שהבמה לא זרה להן. ניקול קידמן, ושחקנים מנוסים רבים, דיברו על הצורך להתגבר על הפחד וההתרגשות שמציפה אותם לפני העלייה לבמה. אני פוגשת המון א.נשים מוכשרות ומוכשרים שפשוט מוותרים על הזדמנויות של התפתחות בקריירה בגלל הפחד הזה. אפילו ניקול קידמן הענקית סיפרה בראיון בלונדון שלפני שעלתה על הבמה חוותה פחד קהל שכמעט שיתק אותה. מה היא עשתה ואיך היא שינתה את זה? "למדתי לנווט את הפחד", היא אומרת. אז מה עושה את ההבדל בין מי שנמנעים מהסיטואציה ובין מי שעושים זאת בענק למרות ההתרגשות והפחד?
הנה כמה טיפים מעשיים שיעזרו לכם לצלוח את זה ברגע האמת.
-
הפכו את הפחד לחבר
מחקרים שחקרו לחץ מלמדים אותנו שלא הלחץ הוא זה שיכריע אותנו, אלא תפיסתנו אותו. זאת אומרת שהדיבור הפנימי בינינו לבין עצמנו הוא זה שיכריע האם נצליח לתפקד בזמן אמת למרות ולצד הפחד. ההתרגשות היא דבר טבעי, הפחד הוא מובן, ואנחנו צריכים לגייס מצדנו הסכמה להתיידד עם התחושה הזו הלא נוחה, ולקחת אותה איתנו כחלק מה"דיל" של הצלחה והגשמה.
מה הכוונה? נגיד שעוד יומיים יש לנו פרזנטציה חשובה בעבודה ובכל פעם שהמחשבה עוברת בראש מתחיל להציף אותנו פחד מלווה בתחושות לא נוחות בגוף, והמחשבות שלנו מפליגות ל"איך אפשר להתחמק מהמצב", או "הלוואי שזה יתבטל". ברגע הזה עלינו לשנות את תפיסתנו את הפחד ולומר לעצמנו בחיוך – "זה הגוף שלי מכין אותי להיות הכי טוב/ה שאני". עלינו להבין שגם אנשים מצליחים חווים אי נוחות ריגשית , אבל מידת ההסכמה הפנימית שלהם לחוש אותה כנראה גדולה. ולכן עלינו להכניס את זה לפעולה כי כמידת ההסכמה שלנו לחוש את אי הנוחות הריגשית, ולהבין שזה חלק מה"דיל" – כך תהייה מידת ההגשמה שלנו.
2. שנו את התנועה שלך במרחב
הגוף והמוח שלנו בדיאלוג מתמיד. הגוף שלנו יכול להגיד למוח שלנו להירגע ואז זה ירגיע את מערכת העצבים, דרך שינוי בשפת הגוף ובתנועה. החוקרת אמי קאדי מהרווארד קוראת לזה "פאוור פוזינג" . היא חקרה את השינויים הפנימיים שמתרחשים עקב שינוי בפוזיציה הפיזית שלנו וגילתה שהתרחבות ביציבה שלנו, גורמת לנו באופן פנימי לחוש מסוגלים יותר, ויכולים יותר במיוחד ברגעי אתגר , סטרס או לחץ. לפי קאדי כדאי לנו לקחת עם עצמנו, 2 דקות ביום, ל"פאוור פוזינג" שכזה. גם אם לא נעשה זאת כל יום - לפחות נזכור לשים בארגז הכלים שלנו, לאותם הרגעים בהם אנחנו צריכים דחיפה של בטחון עצמי , לפני ראיון עבודה, לפני פגישה מכרעת, לפני הרצאה או פרזנטציה. נסו את זה, זה עובד בענק. אנחנו משנים את התנועה וכך את ההרגשה והמחשבה ומביאים את הכי טוב שאנחנו. אין לנו שליטה על כל מה שקורה לנו אבל באופן מודע אנחנו יכולים לשנות את התנועה שלנו שתשנה את התפיסה שלנו , את החוויה ואת התוצאה.
3. מוכנות שיא ברגע האמת = מקסימום תוצאות
ככל שנתכונן יותר ונגיע מוכנים יותר לרגע האמת רמת החרדה שלנו תרד. איך אפשר לתרגל? תכינו מראש את הטקסט של ההצגה העצמית שלכם, תיבת מסרים ממוקדת להעברת המסר שלכם ואז תקליטו את עצמכם שוב ושוב ותרגלו בהקלטה, ממש כאילו אתם מול קהל.
בסמוך למועד, המשימה היא להעביר את הפוקוס מכם ומהפחד אל עבר המסר והערך שיש לנו להעביר הלאה. נערו את הגוף, שמעו מוסיקה שאתם אוהבים. וברגע עצמו זכרו נשימה, חייכו וראו את עצמכם מצליחים מעבר למצופה. בסופו של דבר זוהי הזדמנות לדבר על נושא שחשוב לכם, לקדם אג׳נדה מסויימת או פשוט להוכיח את עצמכם. תשמחו על ההזדמנות הזו ותיהנו ממנה, מההנאה יבוא השחרור ואתם תראו איך אתם מצליחים "לנווט" את הפחד ממש כמו ניקול קידמן.
**שני פרץ קריב היא מרצה ומנטורית להופעה מול קהל והתפתחות אישית