עד כמה לחץ נפשי בעבודה משפיע על היעילות של העובדים, איזו משמעות יש לסביבת העבודה שלנו ואיך היא משפיעה על הנפש שלנו? על פי האגודה לבריאות הציבור באירופה, העלות הכלכלית של לחץ במקומות עבודה לחברות מוערך בכ-20 מיליארד יורו בשנה, ו-28% מכלל העובדים מתמודדים עם לחץ כזה. וזה כמובן לא רק באירופה.
סביבת העבודה של מרבית העסקים והמשרדים השונים היא סביבה מלחיצה. סביבת העבודה העירונית משדרת מרוץ בלתי נגמר סביב השעון, היא אולי מכניסה ל"מוד" וקצב עבודה גבוה, אבל הרבה פחות מנוחה לנפש וגם אם לעובדים יש הצלחה וסיפוק תעסוקתי, לא מעט מהם משלמים מחיר בריאותי יקר.
"מחקרים רבים מצאו קשר ישיר בין מידת ההנאה שעובד מרגיש בסביבת העבודה שלו, לבין הפרודוקטיביות שלו והרצון לתת מעצמו למען הצלחת העסק או הארגון". מסביר אור בורוכוב, בעלים ושותף בחברת A&O ייעוץ ארגוני ופיתוח עסקי לחברות, עמותות וגופים ביטחוניים. "מקומות עבודה שמאפשרים או יוצרים לעובדים תנאים טובים יותר, גורמים להם להגיע שמחים ומרוצים יותר לעבודה בכל בוקר מחדש. סביבת עבודה נעימה ורגועה יותר, הכוללת נוף פסטורלי ומפחית לחץ, היא חלק מהתנאים שמקום עבודה יכול לספק לעובד שיגרמו לו להרגיש מרוצה ועובדים מרוצים ומסופקים כידוע, הם עובדים שנשארים לאורך זמן במקום העבודה".
"לאחר תקופת הקורונה אנחנו מזהים מגמה בה יותר אנשים מחפשים לדייק את מקום העבודה ככל הניתן לרצונות שלהם, משמע יותר מגיעים עם דרישות ובוררים לפני שמקבלים החלטה להיכנס לארגון. הם בודקים את התנאים היטב, וסביבת עבודה של ארגון הכוללת נוף יפה ומגניב, היא לגמרי אחד הגורמים או התנאים שיכולים לגרום לאנשים לרצות לעבוד בו".
כמה פעמים אמרתם לעצמכם "אם היה לי משרד על הים או עם נוף לטבע ירוק, הייתי מרוצה הרבה יותר בעבודה"?, אז פגשנו מספר אנשים שמקום העבודה שלהם הוא באמת אחד כזה ולפי התיאורים שלהם אנחנו לגמרי מהרהרים על שינוי בחיים. ראו הוזהרתם
"קו הגבול בין העבודה לפנאי מטשטש"
"כבר עם הירידה מהרכב במהלך הצעדה אל דלת המשרד, הבריזה הנושבת מהים חודרת ומכניסה אנרגיות חדשות, מעוררות ומחזקות מדי בוקר". מתאר אריק רוזנבלום, מנכ"ל עמותת "אקואושן" הפועלת לשימור והגנה על הסביבה הימית של ישראל. העמותה פועלת כבר למעלה מ- 20 שנה ואנשיה מאמינים, כי חיזוק הזיקה בין אזרחי ישראל לים, היא אחת הדרכים המוכחות לקידום השמירה על הסביבה הימית באופן עקבי ובר קיימא. ב"אקואושן" חותרים להשגת המטרה באמצעות תמיכה במחקר, חינוך, פעילות קהילתית נרחבת והשפעה על מוקדי קבלת החלטות.
משרדי העמותה הסביבתית, ממוקמים באופן טבעי במקום הכי קרוב עליו הם נלחמים להגן, על קו חוף הים של כפר הנוער הדסה נעורים שבבית ינאי בשרון. "מעבר לעובדה שהנוף מהחלון מרגיע את הנפש, מאפשר סיפוק והנאה מהעבודה היום יומית שלנו, הוא גם מזכיר לנו בכל יום מדוע אנחנו עושים את עבודה הזו".
חלק מהעובדים בעמותה, משלבים בין המשרד על קו החוף לבין עבודה בסביבה נוספת ומרגיעה אף יותר והיא ספינת המחקר של העמותה ה-Mediterranean Explorer. אחד כזה הוא איתי כצמן (44), נשוי +3, גר בשדות ים ומנהל את המחלקה הימית בעמותה ומשמש גם כרב חובל של הספינה.
"כשאני חושב על זה, אף פעם לא באמת התרחקתי מהים., נולדתי וגדלתי ליד הים, התחנכתי ושירתתי - בים, העבודה והתחביבים - בים ואנחנו מגדלים את ילדינו קרוב כמה שאפשר לים. החלון במשרד אצלי צופה לים, רק הוא נשקף ממנו. יש משהו מאוד מרגיע בנוף הזה אפילו משהו מנחם. גם כאשר לא הכול הולך הכול כמו שתכננת ויש קושי מסוים, הים יודע להכניס דברים לפרופורציה". הוא אומר ומוסיף: "כשממך ועד קו האופק פרושים גוונים כחולים, קו הגבול בין העבודה לפנאי מטשטש. הים משתנה כל הזמן ולפעמים צריך לקבל החלטה לגבי קיום או דחיית הפלגת מחקר או פעילות, אז פשוט קל להעיף מבט מהחלון ולהחליט".
סרוויס מול השקיעה
"יש כאן שקיעות נדירות, מופעי גשם מדהימים, תקופות של יובש ושל ירוק כמו באירופה. אם זה בהתחלה או בסוף יום העבודה, אנחנו יושבים ובוחנים את הנוף שמשתנה מיום ליום וזה פשוט מרגיע את הנפש. הנופים השונים לאורך השנה תמיד הופכים לנושא שיחה בינינו ובקרב העובדים". מספר אורן מס, המנהל של מסעדת "חוות התבלינים בגלבוע", אליה מגיעים דרך כביש נוף הגלבוע (667), והיא ממוקמת בחוות בודדים על צוק שצופה אל עמק יזרעאל הירוק והפסטורלי. מהמקום, ניתן לראות באופק גם את עפולה, הרי נצרת וגבעת המורה.
"חוות התבלינים בגלבוע" הוקמה בשנת 1982 על ידי פנינה ויוסי מס לאחר שפונו מחבל ימית שבסיני. בתחילת הדרך הם עסקו ביצוא תבלינים טריים ומכאן השם ״חוות התבלינים״. בשנת 1994 הוקמה לראשונה המסעדה כאשר במשך 20 שנה פנינה הבעלים הייתה השף של המקום. יוסי בעלה בנה את המסעדה במו ידיו, בזמן שהיא נסעה לחו"ל ולמדה את הצד המקצועי אצל שפים במסעדות יוקרה בצרפת, ניו יורק ואיטליה. עד היום המקום מנוהל על ידי בני משפחת מס.
"עבדתי 15 שנים כשף במגוון מסעדות בתל אביב, לפני שלושה חודשים חזרתי לצפון והתחלתי לעבוד במסעדה בחווה וזה פשוט עולם אחר לגמרי. זה אומר לצאת החוצה להפסקה קצרה, ובמקום לשמוע רעש של צפירות ולראות כבישים סואנים, מכוניות, מגדלים ואתרי בניה לא נגמרים, אתה נחשף אל נוף פתוח וירוק שמשרה על הנפש רוגע ממש באותו הרגע". כך אומר אבשלום לוי (37) שחי בזוגיות במושב נורית הסמוך למקום ועובד כשף במסעדה.
"למשל אם אחד העובדים מתמודד עם בעיה כלשהי, או מטריד אותו משהו, הוא פשוט יוצא החוצה, נושם אוויר צח, צופה אל הנוף והיישובים באופק, או מתבונן על הבקר שגדל ליד המסעדה ותוך זמן קצר הוא נרגע ומוצא פתרון לבעיה. לעבוד במקום כזה זה להיות חלק ממשפחה, אנחנו יכולים לשבת ביחד ולחשוב בנחת איך פותרים כל בעיה שצצה. אפילו אם יש סרוויס עמוס, כולם עדיין רגועים כאן ונמצאים באווירה טובה. גם הסועדים רגועים יותר והם תורמים לאווירת השלווה הכללית של המקום".
"הנוף משפר לך את היצירתיות"
אביחי אדלשטיין (39) נשוי +2, מקיבוץ מצפה שלם שלמרגלות צפון ים המלח, ניהל עד לפני שנה בר ברחוב דיזינגוף העמוס בתל אביב. שגרת הבוקר שלו התחילה עם קפה בכביש הסואן של הרחוב עד שהוא החליט לעשות סוויץ' בחיים. "הייתי לחוץ בקטע אחר כל הזמן, נדרשתי לבלות כל היום בעסק בזמן שאני נשוי עם שני ילדים ולא מצליח לראות כמעט את הבית. יום אחד אני ואשתי קיבלנו החלטה להפסיק עם הטירוף הזה ופשוט להוריד הילוך". הורדת ההילוך שהוא מדבר עליו הייתה לחזור עם אשתו והילדים לקיבוץ בו הוא גדל ולפתוח מתחם גלמפינג על הר מול ים המלח בשם "טרנקילו". שם ציורי והולם לשינוי אותו בחר הזוג לעשות.
"יש הבדל עצום בין קפה של בוקר מול הזריחות הרגועות והמדהימות של ים המלח וההרים, לבין קפה ברחוב העמוס באוטובוסים, פיח ורעש של דיזינגוף. מאז השינוי החיים שלי לא נרגעו קצת אלא נרגעו לגמרי פשוט. אתה מתחיל את היום שלך בשקט, ברוגע עם אוויר צח ונקי". מתאר אדלשטיין. "אין ספק שכשאין לחץ, הכול רגוע יותר, העובדים נהנים ועובדים בכיף בלי צעקות בלי ריבים, יש יותר זמן להתעסק בתכל'ס בעבודה. הנוף משפר לך את היצירתיות, עוזר לך להסתכל על בעיות בצורה שונה יותר ולפתור אותם בדרכים מקוריות. זה סוג של מדיטציה".
"המעבר מהעיר לסביבה רגועה ושקטה ולא מתאים לכל אחד, יש תקופת הסתגלות שצריך לעבור מי שלא רגיל לחיים מסוג אלו. השקט יכול להיות קשה לאנשים כמו שהוא היה קשה לאשתי שגדלה בסביבה עירונית בהתחלה, אבל זה מתכון לחיים טובים ובריאים ואני ממליץ למי שמסוגל לעשות את זה. גם לגדל ילדים בסביבה כזאת זאת חוויה אחרת, יש להם מרחבים גדולים להתרוצץ בהם וסביבה רגועה ושקטה, זאת ממש מתנה עבורם".
"ביום אחד עוברת את כל עונות השנה"
הילה (37) מתל אביב, עובדת ברשת סלינה מעל לשנה. בשנה החולפת תפקדה כמנכ״לית של סלינה מעלה החמישה, והיום היא מנהלת אקספיריאנס (חוויות ותוכן) של אזור ירושלים והסביבה שכולל את מעלה החמישה, אלמוג ועמק האלה (שיפתח בקרוב) ומדי יום, הנופים שלה משתנים מהרים, עבור לעמק ועד מדבר בים המלח בקיבוץ אלמוג. וחוזר חלילה.
"עד לפני הקורונה הייתי עורכת דין ומוסיקאית, היה לי משרד משלי אבל לאחר הקורונה בער בי לעשות שינוי דרמטי בין משרד עם קירות וחלון, לעבודה במרחבים הפתוחים. יש משהו מאוד מיוחד בלעבור את כל עונות השנה ביום אחד. אני מתעוררת בת״א, לעתים מספיקה זריחה של ים, מחליפה למעיל ועולה אל הרי ירושלים הקרים ולפעמים חוזרת לחולצה קצרה כשעוברת למדבר הרי יהודה בסלינה מנתור אלמוג. יש משהו בקסם של הטבע והמרחבים הפתוחים שמגיש לך את היצירתיות".
מוזיקה, מספרת הילה, היא אחד הדברים שמשולבים עמוק בתוך היומיום והנופים שלה והיא חלק מהעבודה ומהחיים. "אני הכי אוהבת להתאים את המוזיקה לנוף שאני רואה. נגיד בערב עם נגן אתני באמפי שקיעה שלנו במתחם מנתור אלמוג אל מול נוף הרי מדברי או מופע גרוב בערב קיצי בפרגולה במעלה החמישה, אל מול נוף עוצר נשימה של האורות של ירושלים. לראות כל פעם מחדש את אורחי המלון המתחדשים, מתפעלים מהנופים המשתנים, או לשמוע אותם פתאום נרגשים לראות איזה פרח יפה שעצרו באמצע השביל להתרשם ממנו, זה אחד הדברים הבאמת מרגשים כי סביר להניח שזה לא משהו שקורה לכל אחד ביום יום בתוך מירוץ החיים".
"ברור לי שאורח חיים כזה הוא לא מתאים לכל אחד, אבל עבורי זה מדויק ואני מעריכה כל יום ויום בסביבת עבודה המשתנה הזו שמרחיבה לי את היצירתיות ואת הלב".