המסך הוא חלק מחיינו ובינג' נהפך לשגרת חיים, עם זאת - רבים מאיתנו עדיין לא מוכנים לוותר על העונג הצרוף של קריאת ספרים. הודות לסופרים, שלבם מדמם על הדף, אנחנו שוקעים לעולמות מרתקים וחיינו הופכים לעשירים ומרגשים יותר. ספר טוב הוא כמעשה כישוף, וגם כשהוא מסתיים קסמו ימשיך להדהד עוד ימים ארוכים. לרגל יום הפרגון הבינ"ל שחל ב-17 ביולי, פנינו לאשכול נבו והענקנו לו את השרביט להתחיל בפרגון ספרותי ומשובח.
אשכול נבו, סופר ובעל בית ספר לכתיבה
אשכול נבו, אמן המילים שעומד מאחורי הספרים "גבר נכנס בפרדס", "משאלה אחת ימינה", "נוילנד", "ארבעה בתים וגעגוע", "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה" ועוד. כמו כן, נבו הקים את בית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" ביפו, עם המשוררת אורית גידלי. נבו בחר להמליץ על "דיאנה ודוד" שכתבה שירה כרמי.
"השלכה היא אחד ממנגנוני ההגנה המרתקים ביותר שפרויד הצביע עליהם. אבל ב'דיאנה ודוד' של שירה כרמי היא גם המנגנון שמניע את הדמויות זו אל זו, למפגשים לא צפויים שמייצרים ניצוצות של ממש. ספר מרתק, חושני, ומתעתע כמו מבוך מראות. קראתי אותו בבוקר אחד בסִיני והשאלות שהוא מעלה המשיכו להדהד בי גם אחרי הקריאה".
>> לפרגן, לפרגן, לפרגן: לכל הכתבות בפרוייקט
שירה כרמי, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה
שירה כרמי: "לאחרונה קראתי את ספר השירה החדש והמצוין 'כאב מרחקים' של שרי שביט, ונפעמתי. השירה שלה מצליחה ללכוד את היצרים והכמיהות והפחדים הכי ראשוניים שלנו, להתיך זה בתוך זה את החיים, המוות, המין, והכמיהה של ילדה לקשר עם הוריה. מתחת לפני הקרקע בוערת יתמות בגיל מוקדם מאוד, ונקודת המוצא הזו - עיניים ילדיות שהקפיאו את הזיכרון הלא מעובד, כהווייתו - מייצרת תמונה מרתקת של הגרעין שממנו אנחנו עשויים. השירים אמיצים, ישירים, הם לא מנסים להתחפש לשום דבר אחר מלבד האמת".
שרי שביט, משוררת, סופרת ועורכת ספרות
שרי שביט: "ספרה החדש של ארנה קזין 'איך להיות ושאלות אחרות' פגש אותי בצומת אישית, בו עמדה בפני התלבטות קונקרטית, ולא ידעתי לאן לפנות. התלהבתי מן הכותרת ומיד פתחתי את הספר, בתקווה למצוא את התשובות. באופן מפתיע, הספר לקח אותי למסע חיפושים חשוף וביוגרפי, בין זכרונות ילדות, חוויות התבגרות ומוות, חיים זוגיים, ומקום בעולם. אחרי כל פרק, עלו בי שאלות חדשות שלא דמיינתי שקיימות. אבל במקום לענות עליהן, ולהחליט לאן עלי לפנות בצומת, פשוט נשארתי לעמוד בה ולאחוז בשאלות בעונג קריאה מוחלט. הספר הזה, על המסות המבריקות שבו, לוקח את סוגת הנון-פיקשיין ומציב אותה בקדמת הבמה. הקריאה בו היא כמו שיחה עמוקה עם חבר ממש טוב. כזה שרואה אתכם בדיוק כפי שאתם, וכשצריך, נותן לכם יד".
ארנה קזין, סופרת ומנחת כתיבה
ארנה קזין ממליצה על "דיוקן זואולוגי, לקסיקון" של עדנה גורני: "'בשעת לילה מאוחרת אמא נעלמה שוב', מספרת עדנה גורני. 'מצאתי אותה בגינה הציבורית. הפנס זרח כמו ירח מלא בשמים כחולים של יריעת צל שמתחה העירייה מעל מתקני השעשועים. הפעם לא כעסתי. 'בואי נתנדנד', הצעתי, ולהפתעתי היא קמה מהספסל'
"גורני מנדנדנת את אמה, שרה לה את השיר של ביאליק, ונזכרת בפעם אחרת שבו היתה בגן דומה של נדנדות וראתה מחזה נדיר ביופיו; היא זוכרת איך ראתה תנשמת עפה מעל לנדנדות, 'ואז הנמיכה, גלשה במגלשה, המריאה, סבבה וגלשה פעם אחת נוספת'.
"הסיפור הקטן הזה מופיע בערך האחרון, 'תנשמת לבנה', בלקסיקון של גורני, שהוא ספר שאין דומה לו. 'דיוקן זואולוגי' הוא ממואר שבנוי כמגדיר בעלי חיים, ובכל ערך של המגדיר מתואר מפגש של הסופרת - שהיא גם משוררת וגם חוקרת בנושא נדידת ציפורים ושירתם - עם בעלי חיים ובהם קופה, גירית מצויה ונחש, וגם מיינה, צוצלת, עגור אפור, קאק וציפורים טובות אחרות. מערך לערך הולך ומצטייר דיוקנה של המספרת; האופן שבו היא מלמדת את עצמה להיות בעולם, ביחס אליו ובתוכו.
"גורני מעניקה לי - כקוראת, שמחפשת דרכים טובות לכתוב - צורה חדשה לספר סיפור. היא מצליחה לצייר דיוקן עצמי שניחן בכנות צרופה, ללא כחל וסרק, דרך מערכות היחסים שלה עם בעלי החיים, ובהם גם יונקים ממין אנוש. בסוף הערך על התנשמת כותבת גורני על אמה: "ברגע הזה, על הנדנדנה בגינה הלילית, סלחתי לה על הלחיים השקועות, על המבט הבוהה, על חוסר האונים, על הבלבול, על הקמטים, על הכתמים, על זקנתה שכופה עליי להיות אמא שלה. האם אסלח לעצמי?"
עדנה גורני, סופרת
עדנה גורני: "אני ממליצה על 'על לא דבר' של ליאת קפלן שכותרת הספר היא חלק מדיאלוג, תגובה להכרת תודה, אך אפשר לקרוא אותה גם כהזמנה לכתוב (ולקרוא) על תופעות ואירועים שאינם ברומו של עולם או במרכזו, שיחות כמוסות וסמויות שמתגלות לעין מתוך התבוננות רגישה ועדינות מדויקת. היומיום מתגלה בספר בחד פעמיות שלו, בפשטותו, ובמגוון האינסופי שלו ומתרחש ברגעי הווה קצרים ומתמשכים, קטנים וגדולים – נוצה שדבקה בחלון, סיסים, עגורים ועננים, פרדסים וחלזונות, הלוויה של משורר, עץ שנכרת, זיכרון שנמחק, חלומות, אב מזדקן, בית שמתרוקן מחפציו ומספריו.
"רֹאשׁ הַשָּׁנָה / עַנְנֵי בֹּקֶר חוֹצִים / שְׁלוּלִית מִשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה"
בהייקו היפה הזה הכותבת שמה לב לא רק להשתקפות העננים החולפים בשלולית אלא גם לקטיעת רצף הזמן הטבעי, גשם ושלוליות, על ידי ציון הזמן האנושי; הגשם הותיר אחריו שלולית אך כיוון שהיום מתחילה השנה החדשה הרי השלולית של אתמול היא (גם) משנה שעברה. בהייבון 'נזיקין' מציצה הכותבת בספרים שמושלכים בעגלת אשפה, בערבו של היום שבו הודיע היועץ המשפטי שראש הממשלה נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הספרים הם כרכים של פסקי דין של בית המשפט העליון, שבהגהתם עבדה כשהייתה סטודנטית. כך היא מתארת:
"בחדר צר, מאובק ומלא בכרכים כחולים אחידים, מורעבת, טעמתי משלל טעמי הדבש של העברית, ממכמני התרבות המוכרים והנסתרים, המשוקעים בכל צו, תקדים, דיון ופסק דין."
בסיום ההייבון העגלה נעלמת, דיירים חדשים הגיעו. בְּחִירוֹת בַּפֶּתַח / עַל עֶגְלַת פִּסְקֵי הַדִּין / חֲתוּלִים נִצִּים".
פסקי דין ואוצר השפה העברית מושלכים לאשפה. העליון ירד לתחתית. חתולי אשפתות רבים על ערימת הספרים. טבע עירוני ואירוני כאן ועכשיו.