שנת 2020 טרפה את הקלפים. הסגרים והמגבלות שהגיעו בעקבות משבר הקורונה פגעו בהיבטים החברתיים והכלכליים של רובנו; אבטלה, חל"ת וירידה בהכנסות של עסקים שונים ברחבי הארץ.
אבל לפעמים כנראה, צריך להיות בלב הכאוס והבלגן כדי שהעניינים דווקא ישתבשו לטובה: שוחחנו עם שלוש נשים שעשו הסבה מקצועית בשנה האחרונה, המספרות על השינוי המיוחל, ועל איך אזרו אומץ וקפצו למים.
שירי מרגלית, מהייטק למורה בתיכון להוראת מתמטיקה ומדעי המחשב
"עבדתי בחברות הייטק גדולות, במגוון תפקידים. תמיד רציתי לעשות משהו משמעותי שיתרום לחברה באמת, עסקתי בפעילויות התנדבותיות שונות, אבל אף פעם לא העזתי לעשות את הצעד הזה - לעזוב תפקיד בכיר בהייטק ולנסות משהו חדש".
"לפני שנה, עם הקורונה, הפעילות בחברת הסטארט-אפ שעבדתי בה הצטמצמה מאד, כמעט עד סגירה. התפקיד שלי התייתר ומצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, בבית. התלבטתי האם להתחיל מחדש בחברת הייטק אחרת או לראות במצב הזה מתנה, הזדמנות לשנות ולעשות את מה שאני באמת אוהבת, שיגרום לי סיפוק וגאווה – עבודה עם נוער. חיפשתי את הדרך לנתב את התחומים שאני חזקה בהם לעשייה משמעותית. אחרי בירורים מצאתי תוכנית מעולה באוניברסיטה העברית להסבת אנשיי הייטק להוראה וכשהתחילה שנת הלימודים מצאתי את עצמי סטודנטית שוב".
באילו אתגרים נתקלת? מה עזר לך להתמודד עם חששות וחסמים?
"החשש הגדול במעבר כזה הוא הצד הכלכלי. הפער בין השכר בהייטק לשכר בהוראה הוא לא סוד. אבל הקורונה והזמן בבית עם המשפחה הכניסו דברים לפרופורציה, חיזקו בי את התחושה שכסף זה לא הכל ושלקום בבוקר עם חיוך, מוטיבציה והתרגשות לקראת היום החדש חשובים הרבה יותר".
"עוד נקודה שהעסיקה אותי הייתה השינוי בקצב החיים ובקצב העבודה: מעבודה אינטנסיבית בחברות בינלאומיות, עם טיסות לחו"ל ועבודה סביב השעון חשבתי שאני עוברת לעבוד קרוב לבית, בשעות מוגדרות ומשרה רוטינית. חששתי שאשתעמם. אבל כבר השנה, במסגרת הלימודים, ראיתי עד כמה המורים עובדים קשה. העבודה היא דינאמית, מרתקת ומלאה באחריות כלפי התלמידים".
"בהתחלה התלבטתי אם אני בוחרת בדרך הנכונה, בגלל התדמית שיש למורים בארץ. המרצים המעולים שלימדו אותי באוניברסיטה, ומורים מדהימים שפגשתי במשך השנה חשפו בפניי מיהם באמת המורים: אנשים חכמים, רציניים שנמצאים במערכת מתוך רצון לעשות שינוי. הרגשתי כבוד להיות חלק מצוות כזה. יום אחד התקשרה מישהי להציע לי תפקיד ובלי לחשוב פעמיים, עניתי בגאווה שזה כבר לא רלוונטי, אני הולכת להיות מורה. כאן הרגשתי סופית שבחרתי נכון".
חן אורלין, מדיילות אוויר לאחראית תפעול פרויקטים של אירועים וירטואליים בהייטק
"הייתי 7 שנים דיילת אוויר ובמקביל לפרוץ הקורונה, ממש עם תחילת הסגר הראשון, סיימתי את חוזה העבודה שלי. עולם התיירות והתעופה נעצר ולמצוא עבודה בתחום כבר לא היה ריאלי. במהלך השנים שהייתי דיילת התחתנתי ונולדו לי שלוש בנות. מאוד אהבתי את העבודה והשגרה הדינמית, ולא ראיתי את עצמי עובדת במשרד ומגיעה יום – יום לאותו מקום. אהבתי את הגמישות של הדיילות ולא האמנתי שאמצא משהו שיענה לי על זה".
"כשהתחיל המשבר, התחלתי את החיפושים בידיעה שאני מאוד רוצה להיכנס להייטק. הגשתי קורות חיים לכל מיני משרות בתחומים שהיה לי בהם ניסיון - כמו הדרכה, משאבי אנוש, אדמיניסטרציה. אחרי שבעה חודשים של חיפושים מצאתי משרת ג'וניור התחלתית זמנית שעסקה באופרציה, ממש לא הכיוון שחיפשתי. זו הייתה משרה התחלתית במשמרות שהוגדרה לסטודנטים והייתי 'אובר-קוואליפייד', אבל הייתי מוכנה לקחת את הצ'אנס כדי לעשות את הצעד הראשון ולהיכנס לחברה גדולה, מצליחה ומוכרת. קפצתי למים ולשמחתי אחרי מספר ראיונות ומבחן כניסה התקבלתי".
באילו אתגרים נתקלת? ומה עזר לך להתמודד?
"לדעתי כשעושים הסבה צריך מידה של גמישות מחשבתית ולא לחפש תבניות מסוימות. זה מלחיץ כי יש גם הרבה סיכונים וויתורים. צריך לקחת בחשבון שההתחלה במשרה החדשה לא תמיד תהיה תואמת לציפיות ולמקום הקודם. התפקיד לא היה בכלל כיוון שחשבתי עליו ולמזלי הצ'אנס שנתתי לזה שיחק לטובתי, כי אחרי חצי שנה קודמתי לתפקיד אחראית והיום אני כבר עובדת במשרה מלאה עם שכר כפול ממה שהיה לי כדיילת. אני מאוד מתחברת ואוהבת את העבודה וכמובן ששואפת להמשיך ולהתקדם. אם לפני שנה חשבתי שהסיכוי שאמצא משרה שתתאים לי היה קלוש, היום אני נמצאת במקום אחר, אני מאוד מרוצה ולגמרי מרגישה שזכיתי. לפעמים פשוט צריך לקחת צעדים אל עבר מה שמפחיד אותנו."
טל טאובר גוטסדינר, משכירה לעצמאית - אשת יין, מייסדת ומנהלת קהילת הַשִּׁזְרָה
"עד לפני שנה עבדתי במרכז הדרכה ליין, שם ניהלתי את פעילות בית הספר והייתי מרצה. במשך מספר שנותיי בתחום היין לא יכולתי שלא להבחין בכך שנשים כמעט תמיד היו מיעוט סביב שולחן הטעימה, ומיעוט זעום כשמדובר בעמדות מפתח בתעשיית היין. התרוצצה בראשי המחשבה שצריכה להיות קהילה של נשות יין, מחשבה שנותרה במשך שנתיים כיוזמה לא ממומשת".
"עם פרוץ הקורונה ילדתי את בתי הבכורה. התקופה שאחרי הלידה (חופשה היא לא) הייתה התקופה הכי קשה שחוויתי. ואם התמודדות עם תינוקת לבד בבית כשבחוץ מגפה עולמית זה לא מספיק, התחילו לבעבע מחשבות ושאלות לגבי הכיוון המקצועי שלי. תמיד אמרתי שקל לי יותר לעשות שינויים דרמטיים בתקופות משבר, כך היה כשעזבתי את העבודה הבטוחה שלי בפירמה בינלאומית כדי לעבוד בתחום היין, וכך גם קרה השנה כשהחלטתי לא לשוב לעבודתי כשכירה, אלא לממש את היוזמה שהתרוצצה במוחי ולצאת לדרך עצמאית כדי להגשים אותה".
"תקופות משבר נותנות פרופורציה, תקופות משבר מאיצות בך להיטיב את הזמן והמאמצים שלך בדברים שחשובים בעינייך, ולכן ככל שיהיו קשות – אני מאמינה שאפשר להיעזר בהן כמצפן להמשך הדרך. בפברואר האחרון ייסדתי את קהילה הַשִּׁזְרָה – קהילת נשות היין המקצועית הראשונה בישראל, אותה אני גם מנהלת. החזון הוא להגביר את הנוכחות הנשית בעולם היין, ועל ידי כך לקדם את תרבות היין הישראלית כולה. הקהילה החלה בפלטפורמה של קבוצת פייסבוק, והפכה החודש לעסק חברתי."
עם אילו חששות התמודדת?
"היו לי הרבה חששות בתחילת הדרך (ועד היום), יצאתי למסע שלא ידעתי לאן ייקח אותי, לא היה ברור מה יהיה הנפח של הקהילה, כמה זמן אצטרך להשקיע בה, האם היא תהיה מיזם התנדבותי שאני מקדישה לו כמה שעות ביום או שהיא תהפוך להיות הדיי ג'וב שלי. הבנתי שחוסר הוודאות לא יפוג עד שאצא לדרך, ושיציאה לדרך כזאת היא במובן מסוים הימור. כדי לצמצם את חוסר הודאות ככל הניתן, וכדי לצבור יותר בטחון, הקפתי את עצמי בחברות ובקולגות שהאמינו במטרה, ויחד איתן לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי לדרך".
למה כל כך קשה לנו עם שינויים?
הסיפורים של שירי, חן וטל מעוררים השראה, אבל בל נשכח שתהליך של שינוי גם דורש זמן, ארך רוח ואמונה עצמית אל מול הלא נודע. למה שינויים מאתגרים אותנו? כי בתודעה ההישרדותית של בני האדם אי הוודאות איננה רצויה. מרגע לידתנו ובכל רגע נתון בחיינו, המוח מתרגם לדפוסים כל דבר שקורה לנו, בכדי שנוכל לחזות ולצפות לפעם הבאה. אולם למרות הניסיון לבסס תחזיות על בסיס התניות אם – אז ("אם בעבר לא הצלחתי - אז גם היום"), במציאות כל רגע הוא חד פעמי ואין שניה שזהה לאחרת.
כאשר המוח שלנו מנסה לקבל החלטות על בסיס למידה וניסיון מן העבר, הוא משלה אותנו לחשוב שיש לנו שליטה במציאות שמשתנה ללא הרף. כדי להסביר זאת, חשבו על שינוי ששקלתן לעשות – אם במקום המגורים, בקריירה או אפילו בזוגיות - ודאי שמתן לב שלרוב, המחשבות התמקדו בתוצאה של השינוי, ובעיקר בכל הדברים המפחידים שעלולים לקרות בעקבותיו. הרבה מהפחדים הללו מבוססים על למידה רגשית מהעבר, נורמות וציפיות סביבתיות. ההזדהות הטוטאלית עם המחשבות הללו מקשה בצעידה אל עבר מחוזות לא נודעים, שלעיתים קרובות יכולים גם להיטיב עמנו.
אז מאיפה להתחיל?
- לשאול שאלות
הרצון החופשי שלנו נשחק עם השנים. לכן, חשוב לשאול את השאלות הנכונות ולהבין מה חשוב לנו, איך נראה סדר העדיפויות ומה הם הרצונות האמיתיים שלנו. שאילת שאלות מובילה לתשובות, שיכולות לעזור להניע את הגלגלים ולהתחיל את הדרך. - לעשות ניהול סיכונים נכון
קל מאוד להציף את תת המודע שלנו בפחדים ובסיפורים. אם יש שיקולים כמו זמן, מצב כלכלי או משפחתי שיש לקחת בחשבון, אז עדיף לנהל את המצב ולא לתת לו לנהל אותנו: כדאי להכין תוכנית סדורה של ניהול הסיכונים האפשריים ולדעת לזהות אילו מהמגבלות שמונעות מאיתנו להתפתח ולהשתנות מקורן אצלנו בראש -או יותר קל: איזה לא? - לשחרר את המטרה
אם יש חלום להגיע לתפקיד מסוים או לפתוח עסק, אבל הפער בין המצוי לרצוי גדול, למדו לשחרר את המטרה הגדולה ולעבוד עם משימות קטנות שקל לפדבק ולפרגן עליהן בשביל התחושה הטובה. שלחת קו"ח? פירגון. הכרת אדם חדש והרחבת את מעגל הקשרים? פירגון. הוזמנת לראיון עבודה? פירגון. כמו הקלישאה הידועה שרומא לא נבנתה ביום, כך גם השינוי - וכל סימון משימה קטן יאפשר להזין את המוטיבציה בהמשך. - ליהנות מהדרך
מאחר והמוח אוהב להתמקד במטרה ובתוצאה כדי לחזות, כדאי להסיט את הקשב שלנו משם. עשייה ללא ציפייה היא לא דבר מובן מאליו, אבל בטווח הארוך היא זו שתוביל אותנו למקומות חדשים – לפעמים אפילו טובים יותר ממה שיכולנו לדמיין עבור עצמנו.
גם אם לא נשיג את היעד הנכסף, נלמד כישורים חדשים, נרחיב את מעגל הקשרים ובעיקר נתנסה ונלמד. אנשים שמתרגלים למידה חדשה מסתגלים במהירות רבה יותר לסיטואציות שונות בחיים. בנוסף לכך, רק כשנצא מתוך המיקום הנוכחי שלנו, נצליח לראות, להרגיש ולחוות הזדמנויות שלא ראינו לפני כן. הציפיה הלא ריאלית לראות דרך ויעד מוגדרים ובהירים רק משאירה במקום הבטוח. - להרגיש נוח באי נוחות
צריך לזכור ששינוי מביא עימו גם סירובים, דחיות וכישלונות. אם נצא לדרך מתוך ציפייה שהדברים יזרמו בצורה חלקה ותוך יום-יומיים נשיג עבודה או לקוחות – כנראה שנרים ידיים באתגר הראשון שיגיע. אם נסכים להרגיש תסכול ואכזבה ונלמד להרים את הראש אחרי מפלה, נזכה גם לקטוף הצלחות. - להגמיש את המוח
להיות אדם אדפטיבי זו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החיים כפי שהם. בשביל להפוך להיות כאלו, כדאי לשחרר את הציפיות הגבוהות או הניבויים, להיות בפתיחות להזדמנויות שמגיעות (גם אם הן שונות ממה שדמיינו) ולהשקיע במוכנות פנימית ועצמית לכל תוצאה שלא תהיה. אם נסמוך על היכולת שלנו לפתור בעיות ולצלוח אתגרים, נגביר את העמידות והחוסן שלנו לעמוד בפני מצבים כאלה בעתיד. זה לא הפתרון הקל והנוח והוא דורש מחויבות ומאמץ לאורך זמן. אבל הוא משתלם.
מאיה מושקוביץ, מאמנת להתפתחות אישית ומקצועית | צילום: הדר דולן, באדיבות המצולמת
הכותבת מאיה מושקוביץ, מאמנת להתפתחות אישית ומקצועית, יזמת ומייסדת התוכנית Find What WORKs לחדשנות מחשבתית ופיתוח מקצועי – תעסוקתי לנשים.