יש למונדיאלים מעמד מיוחד. זה בולט כמובן בהשפעה ההיסטורית, התרבותית והמדינית שלהם כטורניר הכדורגל הגדול בעולם, אבל במקביל משפיע גם על שוק ההעברות של המועדונים מיד אחרי הטורניר עצמו. במונדיאל של 2018, למשל, העלייה של הקשרים האחוריים העצימה מגמה של מספר שנים והפכה שחקנים כמו אנגולו קאנטה ופאביניו לשחקנים החשובים ביותר בקבוצותיהם. בטורנירים אחרים ראינו עלייה של מגנים או של מערך שלושת הבלמים, והרשימה הזאת הולכת אחורה עד למונדיאל 1954.
במקרה של מונדיאל 2022, המגמה הבולטת ביותר היא עלייתם של הקשרים המושלמים. אורליאן טשואמני (שנרכש בידי ריאל מדריד ב-80 מיליון יורו בקיץ שלפני המונדיאל), אנסו פרננדס וג'וד בלינגהאם הם שלושת הבולטים שבהם: שחקנים צעירים שמשחקים במרכז השדה ויכולים לעשות הכל. לכן טשואמני נרכש בסכום גבוה, בעוד בלינגהאם ופרננדס צפויים לעבור תמורת יותר מ-100 מיליון יורו לפני גיל 22.
איך תג המחיר שלהם כל כך קפץ? ולמה כל אירופה עוקבת אחרי שניהם באופן ספציפי? בואו ננסה להבין.
ה"בוקס טו בוקס" נולד מחדש?
בעוד היה ברור לכולם שהבלמים מתרכזים בהגנה ושהחלוצים בהתקפה, התפקיד של שחקני הקישור היה לחבר ביניהם – לפעמים לעזור להתקפה, לפעמים להגנה, ופשוט לעשות מה שמצפים לו מהם על המגרש. העלייה של המגנים והמהירות של שחקני ההתקפה, הפכה את התפקיד הזה למיותר כמעט לחלוטין. אם פעם שחקנים כמו קווין דה בריינה היו מתפתחים לקשרים שמשחקים מרחבה לרחבה, הכדורגל המודרני הוביל לכך שהם אמנם צריכים לתרום בהגנה, אבל יכולים להעביר 90% מהמשחק בשליש האמצעי של המגרש.
לכן, עוד ב-2009, ב"גארדיאן" תהו האם קשר הרחבה לרחבה סיים את תפקידו ההיסטורי. "העלייה של הקשר ההגנתי והדעיכה של ה-4-4-2 העלימה אותם מהעולם, כי היום כבר אין קו אחד של קישור. הכדורגל דורש משחקנים להתמחות במשהו ספציפי וכל הגישה למשחק השתנתה, אז כבר לא צריך שני קשרים שירוצו מצד לצד", כתב ג'ונתן ווילסון.
אותו ווילסון, אחד הפרשנים הטובים בעולם הכדורגל, כתב מספר ספרים על התפתחות הענף והיה שליח הגרדיאן גם למונדיאל. לפני רבע גמר בין צרפת לאנגליה, המפגש המשמעותי הראשון בין בלינגהאם לטשואמני, הוא התייחס למפגש בין השניים: "שניהם שחקנים מגוונים והנבחרות ינסו לשחרר בעיקר אותם במרכז השדה. זה יכול להיות הדבר החשוב במשחק". אותו משחק, שהסתיים ב-1:2 לצרפת, היה אחד המשחקים המהנים במונדיאל לא מעט בזכות השניים.
תוך 13 שנה, דור ספורטיבי, הקשרים הפכו מחדש לדבר החשוב ביותר בכדורגל. לשתי הנבחרות שעלו לגמר לא היו מגנים יוצאי דופן – אולי מלבד תיאו הרננדס של צרפת – וגם במקרה של קרואטיה, שסיימה במקום השלישי ושיחקה כדורגל הגנתי יותר בהשוואה לשתי הפיינליסטיות, השחקנים הבולטים ביותר הגיעו מהקישור. למרות זאת, קשה להגדיר את הדור החדש של הקשרים כשחקני רחבה לרחבה. הם עושים כל כך הרבה מעבר.
הכל בכל מקום בבת אחת
באוגוסט האחרון ה"אתלטיק" ניסה להגדיר מחדש את עמדות הכדורגל. האתר חילק את התפקידים השונים ל-18, כולל מספר תפקידים בקישור. הם חילקו את הקשרים הקדמיים ל"יוצרים", "מנהלי משחק" ו"שחקנים שחודרים לרחבה בלי הכדור", ואת הקשרים האחוריים ל"שחקני רחבה לרחבה", "מפיצי הכדור" שמוסרים בעיקר כדורים ארוכים והופכים הגנות להתקפות במעבר ו"בונים", שחקנים בסגנון של רודרי שיוצרים את ההתקפות משליש המגרש האחרון קדימה.
קשרי הדור החדש – טשואמני, פרננדס ובלינגהאם הבולטים שבהם כאמור – יכולים לשחק בכל ששת התפקידים האלה. הם יכולים לשנות עמדות בין תפקידים ולעתים בתוך המשחקים עצמם. פרננדס, שזכה במונדיאל עם נבחרת ששינתה מערך כמעט בכל משחק, הוא דוגמה מצוינת לכך. נגד צרפת הוא היה בתפקיד אחורי יותר ומצא את עצמו ב-21 מאבקים על הכדור, בעוד נגד קרואטיה היו לו תשעה מאבקים בלבד והוא היה בתפקיד קדמי יותר והשלים 42 מ-48 מסירות. נגד הולנד הוא השלים שתי מסירות מפתח ופגע בקורה, בנוסף לשער חשוב בשלב הבתים.
גמישות טקטית מנצחת משחקי נוק-אאוט, והשילוב בין פרננדס (שהפך לשחקן הרכב לאורך הטורניר) ומאמן כמו ליונל סקאלוני הפך את ארגנטינה לנבחרת שיכולה להפתיע את היריבות. ברוב משחקיה זה הרגיש כאילו יש להם יתרון מספרי בעמדת הקישור.
ראינו משהו דומה גם עם טשואמני, שמשמש כקשר ההגנתי בריאל מדריד ובצרפת היה בתפקיד קדמי יותר (מה שהתבטא במעורבות גבוהה יותר בבניית ההתקפות), וגם במקרה של בלינגהאם. שניהם חלקו את הקישור עם קשרים "מסורתיים" יותר כמו אדריאן ראביו וג'ורדן הנדרסון, אבל הצליחו לעשות את כל מה שהמאמנים מבקשים מהם.
טשואמני, בלינגהאם ופרננדס שחקני הגנה טובים שיכולים לנצח במאבקים על הכדור כמעט מול כל שחקן, מוסרים חכמים ושחקנים עם יכולת כדרור גבוהה. כשהם נמצאים במרכז השדה הם יכולים לחיות עם זה ששחקנים אחרים "יגבו" אותם בזמן שהם יוצאים להתקפה, בשונה ממגנים כמו טרנט אלכסנדר ארנולד או תיאו הרננדס שעלולים להשאיר את קבוצתם בחיסרון מספרי ברגע שהיא מאבדת את הכדור, ושלושתם גם מצאו את הרשת במונדיאל בעודם מתפקדים לעתים כקשר ההגנתי מכולם.
החלום של כל מאמן
זאת, בגדול, הסיבה שכל מאמן רוצה אותם אצלו בקבוצה. החיבור בין הגיוון הכדורגלני, המשמעת הטקטית והגיל הצעיר הופכים אותם לשחקנים שכאמור יכולים למצוא את עצמם בתפקידים שונים באותו המשחק ולבצע אותם בצורה טובה, להתאים לכל שיטה אפשרית בערך ולהיות רלוונטיים בעשור הקרוב.
האפשרויות בלתי מוגבלות. קישור שמורכב מטשואמני, אדוארדו קמבאינגה וג'וד בלינגהאם (שקושר לריאל מדריד) זה קישור שיכול לעשות הכל ולגרום ליריבה להרגיש כאילו 13 שחקנים משחקים נגד 11. יכול להיות שזה הכיוון שהכדורגל העולמי הולך אליו – קשרים שיכולים, או לפחות נראים, כאילו הם יכולים לעשות הכל.
הכוכבים עדיין יהיו שחקני ההתקפה, והקשרים האלה אמנם שחקנים טובים אבל לא מתמחים במשהו אחד באופן ספציפי, אבל אנחנו רואים שהדרישות משחקני כדורגל עולות בהדרגה. שוערים שלא יכולים למסור או חלוצים שלא עושים הגנה נעלמים מהעולם, והקשרים האלה הם המייצג הבולט ביותר של התופעה. כוכבי המונדיאל יעברו בסכומי עתק, ככל הנראה, אך מלבדם סביר שנראה עוד ועוד כאלה מגיעים לקבוצות הגדולות בעולם עד למונדיאל הבא ב-2026. הדור הבא של הכדורגל.
Follow @Roi_Weinberg