היא היתה אמורה להיות מלכת היופי. גם ב-2014 וגם ב-2016 וגם ב-2018, כאשר בלגיה היתה הנבחרת הפייבוריטית שלי לזכייה במונדיאל, התחושה נבעה מהלב יותר מאשר מהמוח. בלגיה האירה את היקום, פיזרה ענני הוד והדר על המגרש, ובלי צורך באיפור התייצבה על כרי הדשא בברזיל וברוסיה כשהיא הנוצצת מכולן, רק מחכה להניח את הכתר על ראשה.
ואז נזכרנו שוב שהמונדיאל והיורו אינם תחרות יופי. למרות שהשופטים לא שואלים את המתחרות שאלות, הן עדיין זקוקות לתשובות עם אופי. בברזיל היא צלחה את שלב הבתים עם 9 מ-9, ציון 10. אבל אחרי ניצחון מפרך בהארכה בשמינית נגד ארה"ב (1:2, לוקאקו ודה בריינה), לא היתה לכל היופי הזה תשובה ברבע הגמר לשער של גונסאלו היגוואין בדקה ה-8, וארגנטינה הפונקציונלית היתה זו שהמשיכה עד הגמר במקומה. בטורניר הזה אפילו ליאו מסי בחר בנחישות על פני הזוהר.
וינסנט קומפאני, דניאל ואן בויטן, קווין מיראלס, אדנן יאנוזאי ומרואן פלאיני היו אז, ואינם כיום, בהרכב ובסגל הבלגי. אבל ב-2018 ברוסיה, עם סגל כמעט זהה אליו נוספו רק יורי טילמנס וטורגן הזאר, הסוסים האדומים כבר דהרו תוך נפנוף השיר והשריר גם יחד. שוב מאה אחוזי הצלחה בבתים, שכללו נצחון על אנגליה 0:1 ופרק מרוקדים עם כוכבים במוסקבה מול תוניסיה 2:5.
שמינית הגמר הביאה עימה הצהרת כוונות: הפעם הבאנו עימנו גם טונות של תושיה. בלגיה פיגרה 2:0 נגד יפן בדקה ה-65, וניצחה 2-3. מקרי? לא למי שראה את חניכי רוברטו מרטינס גוברים על ברזיל 1:2 ברבע הגמר שהיה המשחק הטוב, היפה והמפואר בגביע העולם 2018.
אבל זה היה זה. הטווס הבלגי שגידל אופי, היה עייף ונכנע לתרנגול צרפתי חיוור כרבולת אך קשוח למהדרין. בין המונדיאלים עוד הספיקה בלגיה לבייש עצמה באפרוריות שהולידה הפסד רבע גמר סנסציוני לוויילס וביורו אשתקד נכנעה לעוד נבחרת שהלכה עד הסוף למרות שלא תמצאו בה שום דבר ססגוני גם אם תחפשו בחנויות האופנה במילאנו.
וכך הגיעה בלגיה לקטאר כאשר היא מותירה את נעוריה היפים מאחור. "אנחנו לא יכולים לזכות במונדיאל כי אנחנו זקנים מדי", אמר היפהפה שבין הסוסים הבלגיים, קווין דה בריינה, ורמז על הבעה הגדולה של סגל שלא התחדש והתרענן כמעט בשנים החולפות. דור הזהב הבלגי עשה את שלו, התכוון הקפטן, למרות שגם אמירה קשה ולא דיפלומטית שכזו מפי הקפטן היא סימפטום למשהו לא בריא. יאן ורטונגן, במונדיאל חמישי, כבר בן 35. כך בגיל גם דריס מרטנס.
טובי אלדרווירלד, אקסל ויטסל ואדן הזאר בני 97 ביחד. זה בגלל שהזאר רק בן 31. אבל הזאר הוא הזרקור המאיר את הדעיכה יותר מכל. בצ'לסי הוא נלחם עם מסי ורונאלדו על תואר הכדורגלן הטוב בתבל, ולפחות יחסית, מאז שעבר לריאל מדריד הוא הפך פגר שמתגורר באותו גוף. אתמול הצטרף אליו רומלו לוקאקו, שסדרת ההחמצות המזעזעת שלו נגד קרואטיה המחישה כיצד ניתן ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא גם תוך חודשיים או שעתיים.
רוברטו מרטינס, המאמן שהוביל את בלגיה לשלושת הטורנירים הנ"ל והתפטר מתפקידו מיד עם ההדחה, הוסיף נדבך לקהות או אם תרצו כהות של נבחרתו בטורניר הזה. "שיחקנו ללא שמחה. לא ראיתי חדווה והנאה אצל הכדורגלנים שלי. משהו היה כבוי, כאילו הם נושאים איזה משא כבד על כתפיהם. זה לא הטכניקה או העדר איכות. שיחקנו נגד קנדה ומרוקו כאילו יש בתוכנו פחד להפסיד".
נאמנים דברי המאמן. אבל מרטינס יודע שאם זו לו בעיה טכנית, טאקטית ואיכותית – הרי זה ככל הנראה ליקוי מנטלי, פסיכולוגי וחברתי, וזו כמובן האחריות שלו. אחרי שש שנים עם שרביט האימון, הוא נושא בה כמו גם בעובדה שלא הצליח להסתגל ולמצוא פתרון להזדקנות הסגל, להחלדת המוטיבציה ולשחיקה בתשוקה. אבל באופן טבעי לא כל האשם נמצא אצלו. נגד קרואטיה עוד הראתה בלגיה קורטוב של נשמה ושאפתנות. היא היתה ראויה ליותר. אבל את ההופעה האיומה של לוקאקו יכול לתכנן רק אלא שד צועני מזאגרב.
אבל המסקנה לא משתנה: בלגיה הנוכחית היא כבר לא הבציר המשובח. אף אחד לא הבטיח לה שגן השושנים ימשיך ויצמח ויפרח באינטנסיביות של תחילת העשור הקודם ועד סופו. השוקולד הכי טעים בעולם לא התיישן טוב. הטבע עושה את שלו, וכאשר מאגר כה מבריק ועתיר כשרונות לא מייצר עתודה דומה במהירות, האדום-אדום של הסוס דוהה, רעמת השיער מידלדלת, הגוף נעשה כחוש, הרגליים פצועות והפרסות שבורות.
"אין בנמצא יופי מיוחד במינו שאין בו מוזרות", כתב פרנסיס בייקון לפני כמעט 400 שנה. בלגיה 2022 היא הוכחה לתקפות הציטוט שלו גם היום. היופי האדיר שלה לא הספיק להביא אותה אל הטופ, וכעת הוא נגרר סופית אל התחתית.
סוף
