הטור במסגרת פרוייקט מיוחד: כותבים מספרים על השער הגדול במונדיאל שלהם
מייקל אואן, 1998. נבחרת אנגליה נגד ארגנטינה, ילד בן 18 מליברפול, שלרגע אחד, הגשים את החלומות של כל האומה האנגלית. לפני הסיום הטרגי, הוא גם גרם לילדים בכל העולם להביט בתדהמה על המסך.
המונדיאל הראשון שחקוק בזיכרון שלי הוא ארה"ב 1994, אך אם תשאלו את בני דורי, ילידי אמצע שנות ה-80, הטורניר הגדול ביותר בעייני רובם יהיה זה של צרפת 1998. שם, גם הובקע מה שעדיין זוכה עבורי בשער הגדול ביותר שראיתי במונדיאל.
האם זה היה השער היפה ביותר? כנראה שלא. החשוב ביותר? בוודאי שלא. הוא אפילו לא הוביל את אנגליה לשלב הבא. אבל למשך זמן קצר, ילד בן 13 בישראל, אוהד ליברפול ונבחרת אנגליה, הרגיש שהוא מתאהב.
כי מייקל אואן היה כל מה שחלמנו לראות. כישרון אנגלי חד פעמי שאמור היה לפצות על שברון הלב של יורו 1996. השחקן שבליברפול דמיינו עליו, הילד שזומן כבר בגיל 18 למונדיאל, וקנה את עולמו. באותה שמינית גמר נגד ארגנטינה, הכל התגשם.
דווקא נגד היריבה המרה, אואן סיפק את הרגע הכי "מראדוני" בקריירה שלו. הוא השתלט על הכדור בנגיעה גאונית, הותיר את הגנת ארגנטינה הקשוחה מאחור, ובמהירות שלא הכרנו עד אותה רגע, דהר עד קצה הרחבה, ומול השוער קרלוס רואה שלח בעיטה אדירה לחיבור השמאלי הנגדי.
זה היה רגע מושלם של כדורגל. זה היה רגע מושלם של פנטזיה. זה היה רגע מושלם עבור הכדורגל האנגלי, במהלך כל כך טכני ומלוטש, שהוא היה הכל חוץ ממה שהיה בזמנו הכדורגל האנגלי. באותם רגעים, הכל היה נראה אפשרי. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים.
אז בקהאם הורחק, אנגליה הודחה שוב בדו קרב פנדלים, ונבחרת שלושת האריות, שוב, חזרה חבוטה הביתה. אואן המשיך עוד לשנים מפוארות בקריירה שכללה גם כדור זהב, אך מעולם לא באמת הגשים את מה שציפו ממנו.
אבל גם היום, תשע שנים אחרי שפרש, עם תארים בליברפול, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד, לאואן יש רגע אחד שילווה אותו כל חייו. הרגע הזכור מכל. עבורו, ועבור כל מי שראה אותו אי שם ב-30.6.1998. באנגליה, וגם בישראל.
