כל מונדיאל, כל אירוע ספורט גדול, לעיתים אפילו כל משחק, צריך נרטיב. סיפור שיאחד סביבו, שייצור סיפור שילווה אותו בתקווה לקליימקס הגדול שיגיע בסיום. במונדיאל 2022, לצד כל הבעיות והביקורות, יש נרטיב אחד שמלווה וילווה אותו לכל אורכו, או לפחות עד שהתוצאות יביאו לסיומו. המונדיאל האחרון של ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו.
על פניו, המונדיאל אמור להכריע מי משני הספורטאים המופלאים האלו גדול יותר. כל אחד מהם הגדיר את הכדורגל העולמי בדרכו שלו בדור האחרון, כל אחד מהם זכה בתואר היבשתי עם נבחרתו, ולכל אחד מהם חסר תואר אחד בלבד, התואר היוקרתי מכולם. אך בכך זאת, גם בתוך הנרטיב הזה, אפשר למצוא הבדלים ברורים בין השניים.
כריסטיאנו רונאלדו מגיע לטורניר הזה ברגע השפל של הקריירה המקצועית שלו, אחרי שהקאמבק שלו למנצ'סטר יונייטד הגיע לנקודה הנמוכה ביותר שאפשר היה לדמיין, והגיע לשיאו בראיון סנסציוני בו יצא חזיתית נגד מאמנו והמועדון. עבור הפורטוגלי, המונדיאל הוא ההזדמנות "להוכיח לעולם" שהוא עדיין כאן. הזדמנות לענות למבקרים. "ככל שיענוהו כן ירבה וכן יפרוץ", כמאמר הפתגם.
אבל אנחנו כאן כדי לדבר על ליאו מסי, רגע לפני שהוא פותח את דרכו במונדיאל האחרון שלו, ועל הסיבה שעבורי, המאבק ביניהם כבר הוכרע, בלי ששוחקה דקה אחת של כדורגל במונדיאל. בעוד רבים רוצים לראות את רונאלדו מחזיר את כבודו האבוד, האג'נדה השולטת מנגד היא "לליאו מסי מגיע לזכות בגביע העולמי. הכדורגל חייב לו".
הגישה הזאת יכולה כמובן להרגיז אנשים רבים, בוודאי מי שלא אוהבים את הפרעוש או את נבחרת ארגנטינה, וכן, זה בסדר גמור לא לאהוב גם כדורגלן מופלא כמוהו. האם הקריירה המפוארת שלו הופכת אותו למועמד ראוי יותר לזכות בטורניר? האם מי שסבל מנחת רגלו במשך כל כך הרבה שנים, צריך פתאום לעודד אותו? ובכלל, ממתי בכדורגל יש מגיע? יתכבד אדון מסי, יכבוש סוף סוף שער בשלב נוקאאוט במונדיאל, ויוביל את נבחרתו לזכייה.
ובכל זאת, הגישה הזאת, שהפכה נפוצה יותר ויותר ככל שהאירוע מתקרב, ונפוצה גם בקרב לא מעט אנשי כדורגל, כן מסמלת משהו משמעותי בפער בין שני השחקנים. תחושת ה"מגיע למסי לזכות על מה שהוא נתן לכדורגל", מסמלת לפחות עבורי שהפער בין שני הכדורגלנים הנדירים האלו, כבר מזמן לא תלוי במי הבקיע יותר שערים או מי זכה ביותר תארים. מבחינה סטטיסטית, שניהם באמת בני אלמוות, שניהם עשו דברים שאני מרשה לעצמי להמר, אף כדורגלן לא ישחזר בעתיד הנראה לעין. כן, גם לא אתה, מר ארלינג הולאנד.
בסופו של דבר, אלו לא הגביעים, מספר השערים, כמה כבשת בשלבי נוקאאוט או בכמה תארים קבוצתיים ואישיים זכית. כשמדובר בשני ענקים כאלה, זה עובר למבחן העין, ויותר חושב, מבחן הרגש וכמה השפעת גם על הקהל, וגם על מי שמשחק את המשחק הזה. במכלול הזה, התחושה שלי עוד לפני תחילת הטורניר הזה ובאווירה סביבו, היא שהנוקאאוט של מסי הוא כל כך גדול, שכמעט שום תוצאה ושום תרחיש במונדיאל הזה לא ישנו את זה.
ובכלל, יש שחקנים אחרים שהטורניר הזה יהיה משמעותי יותר לקריירה שלהם וכיצד נזכור אותה. הארי קיין צועד בדרך הבטוחה להיות מלך שערי נבחרת אנגליה בכל הזמנים, אבל כשהוא נושק לגיל 30, אין לו ולו תואר אחד לרפואה בקריירה. גביע עולם עם אנגליה ישנה את המורשת שלו לחלוטין. או קחו כדוגמא את ניימאר. ילד הזהב של הכדורגל הברזילאי כבר נכנס לישורת האחרונה של הקריירה שלו. אחרי שתי טראומות ב-2014 ו-2018, ואחרי שלא הצליח לתפוס אף פעם את כסא המלוכה של הכדורגל העולמי. זכייה בתואר שברזיל מחכה לו יצבע בצבעים שונים לגמרי את הקריירה שלו.
בואו נחזור למסי. לאורך השנים, נדמה היה כי הגביע המוזהב והיוקרתי רובץ כמו משקולת של 100 טון על הכתפיים של הפרעוש. ההשוואות הבלתי פוסקות למראדונה שהוביל את ארגנטינה לזכייה האחרונה שלה, העובדה כי האלביסלסטה רואים את עצמם בכל טורניר כמועמדים לזכייה ובכל פעם נכשלו, שימשה כתחמושת לכל מי שניסה במהלך הקריירה להמעיט ממה שהפרעוש עושה במגרש. כנראה שכל אחד מאיתנו שמע במהלך חייו את המשפט, "בלי צ'אבי ואיניסייטה הוא לא היה זוכה בשום דבר".
אבל השנים עוברות, את מה שמסי עשה בכדורגל העולמי אי אפשר להכחיש. זה בוודאי הטורניר החשוב ביותר בחייו, פשוט כי הוא האחרון, אבל לתחושתי, הוא יגיע אליו משוחרר יותר מתמיד. אחרי הזכייה בקופה אמריקה, מסי הוריד משקולת אחת קטנה. ובכלל, איך אפשר לשפוט קריירה כל כך ארוכה ומפוארת על פי טורניר נוקאאוט, שבו כל כך הרבה משתנים יכולים להשפיע על המתרחש? גם ליאו מסי יודע את זה, והוא מגיע לקטאר 2022 ממקום הרבה יותר שלם ובטוח. ארגנטינה, לא מהנבחרות המובילות לזכייה בטורניר הזה, יכולה רק להרוויח מזה.
