(לינק לצפייה בשער - בתחתית הכתבה)
הטור במסגרת פרוייקט מיוחד: כותבים מספרים על השער הגדול במונדיאל שלהם
כדורגל הוא משחק של רעש. שאון ההמונים הזה, שכולנו יכולים לדמיין בעצימת עיניים. הוא מכיל בתוכו שריקות של שופט ושריקות בוז, מחיאות כפיים ומכות תוף, כנראה שאין רעש בעולם שלא קיים בתוך המשחק הזה. כולנו כבר התרגלנו לרעש, לפעמים הוא הוא הסיבה שבגללה אנחנו באים אל הענף מלכתחילה.
אבל ברגע שאני אחזור אליו, היה שקט מוחלט. דממה. זה קרה ב-8 ביולי, 2014, באצטדיון מינייראו בבלו הוריזונטה, ברזיל. ביציעים היו כ-58 אלף אוהדים, כולם כאלה שבאו לראות את הנבחרת שלהם - בבית - מגיעה סוף סוף אל הארץ המובטחת, אל גמר המונדיאל. אבל המולת הקהל הברזילאי נכבתה מהר מאוד.
אני באותו הערב הייתי כבר על המזוודות. למחרת הייתי אמור להמריא לשווייץ לפסטיבל היפ-הופ שחיכיתי לו זמן רב. לילה שלפני טיסה הוא תמיד קצת מכווץ, מלא בחששות ובחרדות - את מה שכחת ומה נשאר עוד לארוז. ולכל זה אפשר להוסיף את המלחמה. כן, גם המונדיאל הזה התנהל בצילה של מלחמה.
8 ביולי, 2014 היה גם היום הראשון למבצע "צוק איתן". שישה ימים קודם, הובאו למנוחות אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל ז"ל, שלושה נערים שנחטפו ונרצחו בזמן שהמתינו לטרמפ בגוש עציון. יום למחרת, כנקמה, נהרג מוחמד אבו-ח'דיר, צעיר ערבי בן 16, בידי יהודים. המציאות הישראלית המסוכסכת והקשה הרימה את ראשה בצורה הכי כואבת. הטילים נפלו בכל הדרום, צה"ל תקף ונכנסנו למערכה ממושכת וכואבת בת 50 ימים ולילות.
וכל המחשבות התערבבו באותו לילה; החשש ממשהו רע שיקרה, הטילים שנפלו קרוב יותר ויותר לבית - אבל גם המשחק. חצי גמר. מצד אחד ברזיל המארחת, מצד שני גרמניה הדורסנית. אחרי שארזתי הכל, ונתתי למחשבות קצת להתפזר, התיישבתי לראות את המשחק.
הציפיות היו לערב צמוד: ברזיל באה עם כל היוקרה ועם ההמתנה של 12 שנה לגביע שיחזור הביתה, אבל בלי ניימאר - הכוכב הגדול - שנפצע. כנראה שתי הנבחרות הגדולות ביותר בתולדות משחקי הגביע העולמי עמדו האחת מול השנייה. הכל נראה כמו קרב מורט עצבים - עד שבאה שריקת הפתיחה.
חצי השעה הבאה תרסק את כל מה שחשבתי מראש. מגדל הקלפים הברזילאי קרס, שלב אחרי שלב, שער אחרי שער. תחילה היה זה קלוזה עם צמד, אחר כך טוני קרוס הוסיף את השלישי. בדקה ה-25 (דקה עשרים וחמש!) פרננדיניו, הקשר של נבחרת ברזיל, איבד כדור - קרוס פרץ יחד עם סמי חדירה (במשחק הגדול בקריירה שלו), מסר פעם אחת וקיבל חזרה - כדי להשכין את הכדור ברשת.
פתאום זה נראה כל כך פשוט. כל כך קל. כל כך ההפך ממה שחצי גמר מונדיאל אמור להיות. ומעל הכל, את הכל עטף השקט הזה. היו גם אוהדים גרמנים ביציעים, אבל גם השמחה שלהם הלכה לאיבוד בתוך הדממה. ארבע דקות אחר כך, לוח התוצאות הבהב 0:5. במחצית השנייה, אנדרה שורלה המחליף הוסיף צמד משלו - וחתם תוצאה שלא היתה עד אז, וכנראה לא תשוחזר בעתיד, במעמד חצי הגמר: 1:7. הברזילאים עוד הצליחו לצמק, בשער שהוא הכל חוץ מ"שער כבוד". הכדורגל הברזילאי נרמס עד עפר, ה"ז'וגו בוניטו" שכולו שמחה נראה הכי עצוב שהוא יכול להיות.
הגול הרביעי של טוני קרוס, לכאורה, היה עוד גול ברשימה - אחד מתוך שבעה של הגרמנים. אבל הוא סימל את הקלילות שבה גרמניה פירקה את הברזילאים, ברגע שהיה אמור להיות הרגע שלהם. דווקא במקום שבו הרוח הברזילאית היתה אמורה להתעלות, במונדיאל שאותו היא מארחת, מול 58 אלף אוהדים מקומיים - היא קרסה באופן הכי מדהים שאפשר לדמיין. וכל זה, כשבצד ימין לא מפסיקות להתנוסס התרעות פיקוד העורף.
עמדתי מול המסך המום. התקשיתי לעכל איך הנבחרת שגדלתי עליה, ברזיל ההיא שרוקדת וכובשת ומשחקת את הכדורגל היפה והאופטימי, נראתה כמו טרגדיה מהלכת. איך אחת הנבחרות החזקות בטורניר, זו שהיתה במסלול שבו לכאורה "הכל הלך" - נפלה בצורה כזו, מול הנבחרת הזו; מול הגרמנים, אלה שתמיד סימלו את הכדורגל השלילי והסגור. אם הסמל של הברזילאים היה פלה הססגוני, או רונאלדו "פנומנו" הגאוני - הסמל של הגרמנים היה בקנבאואר, או תומאס מולר. קשיחות ופיזיות הרבה יותר מאשר כדורגל קצבי.
אבל באותו ערב, גרמניה היתה זו שרקדה. לא הפסיקה לרקוד, למעשה, על הגב של ברזיל.
את הגמר, זה שבו גרמניה ניצחה את ארגנטינה וליאו מסי והניפה את הגביע, כבר ראיתי בווינטרתור. בבית קפה קטן, עמוס באוהדים גרמנים. זה היה משחק הגמר הראשון בחיי שראיתי מחוץ לישראל, שעות ספורות לפני הטיסה חזרה הביתה. מריו גצה כבש את שער הניצחון, ואני - ששנים לא סבל את הכדורגל הגרמני - חייכתי חיוך קטן. כי לגרמנים פשוט הגיע, והם לקחו את הגביע הזה הרבה לפני משחק הגמר. הם לקחו את זה בריקוד הבלתי נגמר ההוא, בבלו הוריזונטה.
יום למחרת כבר נחתתי שוב בנמל התעופה בן גוריון. המלחמה, כמו כל מלחמה, נגמרה בהפסקת אש והפרדת כוחות. פסטיבל "אופנאייר" בפראונפלד חתם את יום ההולדת העשור שלו עם הופעת איחוד של להקת "אאוטקאסט", אחד ההרכבים שגדלתי עליו. ימים שבהם התרגשתי ורקדתי, כדי למחוק את הפחד הישן ההוא.
ורק הפריים הזה, של טוני קרוס חוגג, והברזילאים בוכים, והתרעות פיקוד העורף בצד ימין של המסך, לא יוצא לי מהראש.
