הטור במסגרת פרוייקט מיוחד: כותבים מספרים על השער הגדול במונדיאל שלהם
"מה הקשר הולנד?" שאל אותי ו' (השם שמור במערכת), כשהתיישבנו ביחד עם כל המחלקה לצפות בגמר גביע העולם 2010. הייתי אז שבעה חודשים בצבא, עדיין בפלוגת המסלול, ונאלצתי לראות את הטורניר בטלוויזיות בעלות אנטנות מאולתרות בכמה מוצבים ובסיסים באיזור מזרח ירושלים אליהם נשלחנו להתייבש בעמדות שמירה קרות.
כל אחד זוכר את המונדיאל שלו בתור חייל, או יותר נכון שוכח חלק מהמשחקים בגלל שלא יצא לו לצפות בהם, אבל לי, איכשהו, התמזל המזל ומשמרות ה-4-4 הקשות הסתדרו בצורה שאיפשרה לי לראות את רובם. בהר חמד צפיתי ב-0:2 של הולנד במשחק הפתיחה מול דנמרק תוך נסיון לכוון את האנטנה כדי שהמסך לא ירצד, אבל את השמינית מול סלובקיה כבר ראיתי בבסיס צמוד לשועפאט עם מסך מפנק של 32 אינץ'.
לשמירה שנפלה לי בדיוק על רבע הגמר מול ברזיל עליתי בזמן שהאוראנג' הייתה בפיגור ואת העדכונים על המהפך בחסות פליפה מלו קיבלתי בהפתעה גמורה. חצי הגמר נפל במזל על אחת היציאות שלי, וראיתי בבית של סבא וסבתא איך ג'יו ואן ברונקהורסט שולח טיל לרשת האורוגוואית ואת הלב שלי לשמיים.
ואז הגיע הגמר. ספרד כמובן נמצאה בשיא דור הזהב שלה, וככזו צברה אוהדים ברחבי הארץ, כך שככל הנראה הייתי האדם היחיד באותו חדר שרצה שהולנד תניף את הגביע. מעטים חשבו עליה בכלל בתור מועמדת להגיע לגמר, בטח שלא לזכות במונדיאל, אבל ככל שהטורניר התקדם היא גרמה לעולם ולי להאמין.
החמצת ענק של אריאן רובן, ואז עוד אחת, נתנו את התחושה שספרד פגיעה והגדילו את התחושה שיש אפשרות להפתעה, אבל בדקה ה-116 זה נגמר. חסוס נבאס דהר באגף הימני, הכדור הגיע לפרננדו טורס שהרים דרדל'ה שנוקתה רע ע"י רפאל ואן דר וארט ואז ססק פברגאס, אנדרס אינייסטה וגול. הכי רך שיש, הכי קל שיש.
את הטירוף שהיה בחדר באותו הרגע קשה לתאר במילים, ואני, בתור אוהד הולנד היחיד, ישבתי בצד בשקט. ספרד זכתה בגביע העולמי בצדק מוחלט וביססה את השליטה שלה בכדורגל העולמי באותם שנים ועל הדרך כאילו אמרה לאוראנג': ''כל הכבוד שניסית, אבל לא באמת היה לך סיכוי".
כי לפעמים, כמאמר הקלישאה, והסיומת של רוב הסרטים בהם צפינו, הטובים מנצחים, ובאותו ערב במזרח ירושלים הרגשתי איך זה להיות בצד ה"רע" ובסוף גם להפסיד. אם זה המשחק האגרסיבי ובעיקר בעיטת הקונג פו של נייג'ל דה יונג שזכתה להתעלמות מוחלטת מהשופט האוורד ווב וגררה עצבים מחבריי למחלקה או העובדה ששמונה שחקנים כתומים ספגו צהוב. הניצחון הספרדי היה הכי מוצדק שיש והרגע של אינייסטה שחושף את החולצה עם הכיתוב "דני חארקה תמיד איתנו" היה אחד המרגשים שזכורים במעמד הזה, אבל לי זה לא ממש היה אכפת.
1974, 1978, 2010. שלוש פעמים הולנד הגיעה לגמר המונדיאל, בכולן יצאה בידיים ריקות. הימים של יוהאן קרויף, רינוס מיכלס ואפילו של אריאן רובן, רובין ואן פרסי, ואן דר וארט ועוד רבים וטובים כבר מזמן עברו וספק גדול אם בימי חיינו נראה שוב את האוראנג' מעפילה לגמר. ולי? נותר רק לקוות שווירג'יל ואן דייק, ממפיס דפאיי ופרנקי דה יונג יפתיעו בענק ובגמר בלוסאיל הצבע הכתום יחגוג. סביר להניח שלא.
