בעולם אחר, במציאות אחרת לגמרי, כתב יהלי סובול, סולן להקת "מוניקה סקס" את השורה: "החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה". כאמור, היה בשיר הזה מטען אחר לחלוטין מהסיפור שנספר עליו - אבל עם הזמן, מעבר לזמן ולמקום שבו נולד, הוא הפך לסמל - סמל של שלטון אכזרי שלא מתחשב ברגשותיהם של בני אדם אמיתיים. לפעמים אפילו מתנכל ופוגע בהם, רק כי הוא יכול.
מונדיאל 2022 הפך, בעל כורחו, למונדיאל פוליטי. באופן אירוני, נדמה שדווקא בגלל נסיבות האירוח של משחקי הגביע העולמי, והמצב במדינה שבה ייערכו המשחקים, נושאים של זכויות אדם וזכויות מיעוטים הפכו ליותר ויותר משמעותיים בקרב הנבחרות. נבחרת דנמרק תעלה למשחקים עם תלבושת מיוחדת שכולה מחאה על המצב בקטאר, נבחרות כמו אנגליה וגרמניה ישחקו עם סרטים בצבעי הגאווה (כמחאה על היחס של המשטר בקטאר לבני הקהילה הלהט"בית) - אבל הסיפור האמיץ ביותר מגיע דווקא מנבחרת ערבית. איראן.
והסיפור הזה מתחיל מאישה אחת בשם מאהסה אמיני. ב-13 בספטמבר, 2022, שבוע לפני יום הולדתה ה-22, היא הגיעה לטהרן כדי לבקר את משפחתה. היא התלבשה באופן רגיל, בוודאי ביחס לאקלים המזרח תיכוני של חודש ספטמבר - אלא שאז נכנסו לתמונה אנשי משמרות הצניעות של המשטרה המקומית. הם האשימו את אמיני בעבירה על החוק שדרש מנשים ללבוש "חיג'אב" - כיסוי ראש מוסלמי מסורתי, ושמלה שמכסה את כל הגוף.
אמיני נעצרה, והשוטרים לא הפגינו רחמים. על פי העדויות, אחד השוטרים חבט בראשה עם אלה והטיח את ראשה ברכב המשטרתי הסמוך. במשטר האיראני טענו שלא נגרם לה שום נזק, ושהיא סבלה מ"בעיות בלב", אבל המשפחה שלה ידעה לספר שהיא היתה בריאה לחלוטין. אמיני הובהלה לבית חולים מקומי, נכנסה לתרדמת של שלושה ימים - ובסופו של דבר, מתה ב-16 בספטמבר.
מותה הטראגי הצית שורה של מחאות ברחוב האיראני כנגד המשטר. שלושה ימים לאחר מכן, הממשל המקומי השבית את רשת האינטרנט - מתוך חשש לתסיסה שתיגרם מתוך הרשתות החברתיות. על פי הערכות של ארגוני זכויות אדם, מעל 15 אלף איש נעצרו ו-341 איש נהרגו במהלך ההפגנות. גם עולם הספורט, באופן טבעי, הצטרף למחאה בצורה חד משמעית. בחודש אוקטובר, אלנאז רקאבי, מטפסת איראנית השתתפה באליפות העולם בדרום קוריאה כשהיא אינה לובשת חיג'אב - לאות הזדהות.
עלי קארימי, אחד מגדולי הכדורגלנים באיראן (ששיחק שנתיים במדיה של באיירן מינכן), היה ראש וראשון להזדהות עם המחאה על מותה של אמיני. גם עלי דאי, אולי גדול שחקני איראן, הביע הזדהות. אבל השם הגדול ביותר מבין שחקני ההווה היה סרדאר אזמון, שמשחק היום בבאייר לברקוזן הגרמנית, שהביע הזדהות בחשבון האינסטגרם - אחת הרשתות החברתיות שעדיין פועלות באיראן בתקופה הזאת.
ספורטאים רבים הביעו הזדהות, אבל הכדורגל - כהרגלו - תפס את המקום המרכזי. שחקנים בליגה האיראנית סירבו, כמחאה, לחגוג אחרי שערים שכבשו - הם בחרו להוריד את הידיים במקום להניף אותן, כדי להזכיר לאזרחים את העוולות שמתרחשות במדינה. הטלוויזיה המקומית, אגב, "חתכה" את הרגעים האלה - וצילמה את היציעים, כדי לא להראות לציבור את ההתנגדות מצד השחקנים. וכל הפוקוס הלך לכיוון הנבחרת המקומית - זו שתשתתף עוד מעט בגביע העולמי.
ב-10 בנובמבר היא קיימה משחק הכנה אחרון למונדיאל על אדמת טהרן. הנבחרת של המאמן הפורטוגלי, קרלוס קיירוש, פגשה את נבחרתה של ניקרגואה. המשחק התקיים בדלתיים סגורות. ההתאחדות האיראנית ידעה מה היא עושה; היא חששה שהמשחק ייתן במה למחאה הציבורית נגד המשטר הדכאני. חלק מהשחקנים בנבחרת אף סירבו לשיר את ההמנון הלאומי לפני פתיחת המשחק, מתוך התנגדות.
קיירוש, מאמן נבחרת איראן (שבעבר גם אימן את ריאל מדריד), הגן על שחקניו במסיבת עיתונאים שנערכה בדוחא: "השחקנים חופשיים למחות", הוא אמר, "כפי שהם היו עושים אם הם היו בכל מדינה אחרת. לכל אחד יש את הזכות להביע את עצמו. הרי אתם", הוא פנה לעיתונאים מהמערב, "רגילים שהשחקנים שלכם כורעים ברך לפני משחקים (כהזדהות עם תנועת "Black Lives Matter" - א.ס), וחלק מסכימים וחלק לא. באיראן זה בדיוק אותו הדבר".
כמובן שזו היתה קצת היתממות מצידו של המאמן הפורטוגלי. זה לא בדיוק אותו הדבר, אבל בדיוק בגלל זה הצעד של השחקנים האיראנים (ושל ספורטאים נוספים - שחקני כדורסל וכדורעף וכדורגל חופים) ראוי להערכה גדולה יותר. כי בניגוד למחאה שנמצאת במערב, שלרוב זוכה לתמיכה, במשטרים דכאניים הצעד הזה גובה מחיר הרבה יותר גדול. וגם הסיכון שנוטלים הספורטאים הרבה יותר גבוה.
ועכשיו, היא מגיעה לגביע העולמי. עוד מעט היא תשחק נגד נבחרת אנגליה הגדולה, במשחק שבו עיני כל העולם יהיו נשואות אליהם. לא ברור מה יבחרו שחקני נבחרת איראן לעשות - האם ישירו את ההמנון? האם יחגגו אחרי שער? אבל בכל מקרה, ברור שזה בידיים שלהם עכשיו. זה הכוח שיש לכדורגל, שרבים בעולם (בעבר ובהווה) מנצלים לרעה. אבל לפעמים, דווקא בגלל העוצמות והמשמעות שיש לכדורגל עבור אוהדים בכל רחבי העולם, אפשר להשתמש בו כדי לקדם זכויות אדם - ולא רק לפגוע בהן.
כי גם בכירי המשטר האיראני יודו בסתר ליבם, שעד כמה שהיו רוצים - את הכדורגל, בסופו של דבר, אי אפשר להשתיק.
