מדור הליגיונרים השבועי חוזר עם סיכום ההופעות הבולטות של נציגינו מעבר לים, והפעם במהדורה שכוללת שלוש יבשות שונות. מהשוער הראשון הזמני של באיירן מינכן, דרך השחקן שממעט לשחק ביפן ועד הקיצוני החדש של סיטי. מלבורן סיטי. מתחילים.
הליגיונר המצטיין: דניאל פרץ (באיירן מינכן)
שני משחקים מול לברקוזן והיידנהיים
דניאל פרץ, כרגע, השוער הראשון של באיירן מינכן. המשפט הזה לבדו מספיק כדי לתת לו את פרס מצטיין השבוע של המדור שלנו, יומיים לאחר שקיבל ציונים מהבילד ומהקיקר הגרמניים. פרץ עלה בהתחלה במקום נוייר מול לברקוזן בשל הרחקה, אז פתח בהרכב מול היידנהיים כי אחד השוערים הגדולים בהיסטוריה נפצע וצפוי לפתוח גם מול שחטאר דונייצק.
איך הלך לו? יחסית בסדר. הוא אמנם ספג שלושה שערים, אבל קשה להגיד שאחד מהם היה באשמתו. דאיוט אופקמנו טעה קשות והשאיר אותו במצב של חוסר ברירה בשער הראשון מול היידנהיים, וגם בשער השני הוא אמנם היה יכול לעמוד מעט טוב יותר אך ההגנה של באיירן הייתה יכולה להשתפר גם כן. משחק הרגל לא לגמרי שם, כפי שרואים ב-21% הצלחה בכדורים ארוכים, וזאת נקודה מעניינת להמשך הדרך. האחוז לא טוב, אבל הוא לא מהסס.
פרץ נמצא כרגע בתפקיד כפוי טובה, תפקיד השוער השני. המטרה שלו, כפי שכתבתי כבר, היא להיות מוכן. באיירן הייתה צריכה אותו והוא אמנם לא הרשים בצורה יוצאת דופן, אבל גם לא אכזב. הוא הוקפץ לשער בעשרה שחקנים מול אלופת גרמניה וספג רק שער אחד. ראה את הבלם שלפניו עושה טעות של שבירת שלט בפלייסטיישן מול היידנהיים והמשיך הלאה.
אני מקווה שבשנה הבאה נראה את פרץ משחק באופן קבוע. זה כנראה לא יקרה בבאיירן מינכן, אבל זה בהחלט יכול לקרות בקבוצה אחרת בבונדסליגה או בליגה הצרפתית בדומה למה שקרה עם אלכסנדר נובל שכרגע בשטוטגרט ובליגת האלופות. הוא רק צריך להראות שהוא מוכן לסיטואציה.
הרבה מאוד שוערים טובים, מאנדריי לונין בריאל מדריד (שספג ב-4 הופעותיו הראשונות שהתפרסו על פני מספר שנים) ועד דיבו מרטינס בארסנל, היו שוערים מחליפים שפשוט קיבלו הזדמנות במועדונים גדולים ומינפו אותה. אחרי שחטאר נהיה יותר חכמים, בטח בכל מה שקשור ליכולת המסירה שחשובה מאוד לשוערי בונדסליגה, אבל בינתיים נראה שדניאל עמד בפרץ. שהוא השוער הראשון של באיירן מינכן והשמיים לא נפלו עליו. מכאן, כפי שאנחנו מכירים אותו, הוא רק יעלה. צפו בתקציר >>
צמד, מסירת מפתח ו-3 כדורים ארוכים ב-0:4 על בריסביין
אתם יכולים לאהוב אותו, אתם יכולים לשנוא אותו, אבל קשה מאוד להישאר אדישים ליונתן כהן. קשה מאוד להישאר אדישים לבעיטות של יונתן כהן, וזה היה הסיפור של הצמד שלו מול בריסביין. השער הראשון היה תנועה טובה לתוך הרחבה ובעיטה חזקה פנימה במתפרצת, השער השני היה בעיטת בננה לחיבורים.
יונתן כהן הבקיע שלושה שערים בשלושת המשחקים האחרונים שלו. הוא הבקיע את הצמד הראשון שלו מאז ה-13 בדצמבר 2020, לפני כמעט ארבע שנים, ואז זה היה צמד לרשת של רן קדוש. מאז הוא הספיק ללכת לפיזה, להישאר על הספסל, לחזור לארץ, להישאר גם פה על הספסל וללכת לאוסטרליה.
העוצמה של שתי הבעיטות האלה היא הסיפור האמיתי. אין כאן סיפור טקטי יוצא דופן (אולי מלבד שיתוף הפעולה עם אנדרס קואן, שמשך אליו את ההגנה ובישל את שני השערים האלה). שתי הצטרפויות טובות לרחבה, שתי בעיטות, ושני שערים. לו הכדור היה יכול לדבר, הוא בוודאי היה מספר איך הוא הרגיש שכהן מצווה עליו להכנס לשער. הכי רחוק מדרדל`ה.
יש לנו שחקנים מוכשרים יותר מיונתן כהן. יש לנו שחקנים חכמים יותר, מהירים יותר, טכניים יותר, אבל אין הרבה שחקנים עם ה-swagger שיש לכהן. מילה כל כך טובה שאי אפשר באמת לתרגם לעברית, מה שמשאיר אותנו עם כינוי שייכות עמום. ליונתן כהן יש את זה.
הביטחון הזה הפך את יונתן כהן לשחקן כל כך מרכזי בכדורגל הישראלי. הוא אותו ביטחון שגרם לו לשלוח אנשים לחפש אופי במכולת, אותו ביטחון שגרם לכל אוהדי היריבות לשמוח לאידו. הם בטח טוענים עכשיו, ובמידה לא מבוטלת של צדק, שהליגה האוסטרלית היא לא הליגה הכי חזקה בעולם.
זה נכון, אבל זה לא משנה. אחרי שנים על הספסל והרבה אחרי הדומיננטיות בעידן איביץ` נראה שכהן מצא את עצמו, החזיר את אותו ביטחון עצמי ומצליח להזיז אנשים מהכיסא. "הם שלחו מסר לשאר הליגה", נטען באתר A-Leagues20. "יש למלבורן סיטי הרבה מאוד ביטחון, וטיפה יותר מזל היה מעניק לכהן שלושער". אולי זה עוד יקרה בפעם הבאה. צפו בצמד >>>
הליגיונר שבסימן שאלה: נטע לביא (גמבה אוסקה)
לא שותף ב-1:3 על הירושימה.
עברו שנתיים מאז שנטע לביא נגס בגמבה. הוא סיים את העונה בליגה היפנית כשקבוצתו במקום הרביעי ועם כרטיס למפעל המשני של ליגת האלופות האסייאתית, אך מדובר בעונה לא טובה. אחת שהוא התמודד בה עם מספר פציעות ולא נספר יותר מדי.
לביא כשיר, חזר מהפציעה וקיבל שש דקות מול ניגאטה, אך פתח בהרכב פעם אחת מאז יולי. זאת גם הייתה הפעם היחידה בה הוא עלה לפני הדקה ה-80. הוא עדיין שחקן טוב, כפי שראינו במשחקי הנבחרת מול בלגיה ואיטליה בתחילת הקמפיין בליגת האומות, אבל פשוט לא נספר.
כאן נכנסת ההזדמנות. נטע לביא שחקן ספסל שמרוויח מיליון יורו לעונה ובשנה האחרונה של החוזה שלו. יכול להיות שנטל המיסוי בחזרה לישראל יהיה כבד מדי, אבל ייתכן וזאת ההזדמנות האחרונה של גמבה אוסקה למכור אותו ולמזער הפסדים לפני שיוכל לסכם על העברה חופשית בקיץ. אם אתם מכירים קבוצה ישראלית שיכולה להתחזק במרכז השדה, בטח במשחקים מול הגדולות, זה עשוי להיות מתאים. בטח אם הוא היה הקפטן שלה לשעבר.
לביא מקבל דקות פה ושם, וכאמור במדגם הרציני האחרון שיש לנו עליו, ליגת האומות, ראינו אותו מסיים 83% ממסירותיו, משחזר 9 כדורים וחוטף שלוש פעמים ל-90 דקות (כששיחק 135) וכל זה מול שתיים מהנבחרות המובילות באירופה. הוא יכול להיות שחקן שובר שוויון בליגת העל, ויכול להיות השם החם של החורף. אגדה יפנית שהופכת לסרט ישראלי.
