לא רק בישראל ציינו את טבח ה-7.10. בגרמניה, כ-300 איש התאספו בדרמשטאט כדי לדבר על שבת השחורה והדובר הראשי היה שחקנה של הקבוצה המקומית, אסף ארניה, שבגיל 18 ערך בעונה שעברה את הבכורה שלו בקבוצה הבוגרת, שהיתה אז בבונדסליגה.
"אני בגרמניה כבר חמש שנים, אך גדלתי והתחנכתי בישראל עד גיל 14", סיפר ארניה, "ה-7.10 היה יום קשה עבורי, אני חושב שלכולם ורציתי לדבר עליו. לא הכנתי או כתבתי משהו, בגלל שאני חושב שבימים כאלה צריך לדבר מהלב. הייתי בישראל כשהכל קרה. אני לא אשכח את היום הזה בחיים שלי. כמו טראומה. ביום שישי, יום לפני ה-7.10 היה יום חג בו ישבתי עם כל המשפחה, שרתי, נהנתי. היתה לי הזדמנות להמריא לישראל, לשחק עם הנבחרת, לבלות עם המשפחה".
"הלכתי לישון בתחושה שהכל בסדר. קמתי ב-06:30, 06:29, אבא שלי דפק בדלת. הוא אמר לי `אסף, אסף, יש אזעקות וצריך לרדת לממ"ד`. חשבתי `איזה מזל רע יש לי`, אבל זה משהו שקורה הרבה בישראל. בהתחלה חשבתי `אוקיי, אולי זה לא נורא כ"כ. אלך לממ"ד לעשר דקות ואחר כך אחזור לישון`. לאחר מכן התעוררתי שוב ואת מה שקרה אי אפשר לצפות או לדמיין. המחשבות שהיו בראש... אם כולם במקום בטוח, המשפחה, סבתא, סבא. זה היה יום קשה מאוד".
"לאחר מכן המראתי בחזרה לגרמניה. כל המשפחה וכל החברים עדיין בישראל ותמיד יש לך את הפחד שמשהו יכול לקרות להם ויום אחד תקבל הודעה. אני לא רוצה להגיד את זה, אבל אפשר לדמיין על מה אני חושב".
ארניה סיפר גם על הפחד שלו מגזענות ואנטישמיות כשחקן במדינה זרה.
"ישראל היא מדינה חזקה, אין מדינות חזקות ממנה ואנחנו נצליח להתגבר. ככדורגלן בגרמניה, זה תמיד קצת קשה, במיוחד כי אני מישראל", סיפר, "אני אף פעם לא יכול להגיד שאני מישראל. תמיד יש לי את הפחד ששחקן יבוא ויגיד לי `אתה מישראל, אני שונא אותך` או משהו כזה. יש הרבה גזענות ואנטישמיות. לא משנה איפה אני ברחוב, אם מישהו שואל אותי מאיזה מדינה אני, לפעמים אני אומר שאני ממדינה אחרת, בגלל שאני מפחד".
"כולם יודעים למה אנחנו עושים את האירוע הזה, אני רוצה להגיד שאני מאוד גאה במדינה שלי, חמאס לעולם לא ישבור אותנו", סיכם.
"אני בגרמניה כבר חמש שנים, אך גדלתי והתחנכתי בישראל עד גיל 14", סיפר ארניה, "ה-7.10 היה יום קשה עבורי, אני חושב שלכולם ורציתי לדבר עליו. לא הכנתי או כתבתי משהו, בגלל שאני חושב שבימים כאלה צריך לדבר מהלב. הייתי בישראל כשהכל קרה. אני לא אשכח את היום הזה בחיים שלי. כמו טראומה. ביום שישי, יום לפני ה-7.10 היה יום חג בו ישבתי עם כל המשפחה, שרתי, נהנתי. היתה לי הזדמנות להמריא לישראל, לשחק עם הנבחרת, לבלות עם המשפחה".
"הלכתי לישון בתחושה שהכל בסדר. קמתי ב-06:30, 06:29, אבא שלי דפק בדלת. הוא אמר לי `אסף, אסף, יש אזעקות וצריך לרדת לממ"ד`. חשבתי `איזה מזל רע יש לי`, אבל זה משהו שקורה הרבה בישראל. בהתחלה חשבתי `אוקיי, אולי זה לא נורא כ"כ. אלך לממ"ד לעשר דקות ואחר כך אחזור לישון`. לאחר מכן התעוררתי שוב ואת מה שקרה אי אפשר לצפות או לדמיין. המחשבות שהיו בראש... אם כולם במקום בטוח, המשפחה, סבתא, סבא. זה היה יום קשה מאוד".
"לאחר מכן המראתי בחזרה לגרמניה. כל המשפחה וכל החברים עדיין בישראל ותמיד יש לך את הפחד שמשהו יכול לקרות להם ויום אחד תקבל הודעה. אני לא רוצה להגיד את זה, אבל אפשר לדמיין על מה אני חושב".
ארניה סיפר גם על הפחד שלו מגזענות ואנטישמיות כשחקן במדינה זרה.
"ישראל היא מדינה חזקה, אין מדינות חזקות ממנה ואנחנו נצליח להתגבר. ככדורגלן בגרמניה, זה תמיד קצת קשה, במיוחד כי אני מישראל", סיפר, "אני אף פעם לא יכול להגיד שאני מישראל. תמיד יש לי את הפחד ששחקן יבוא ויגיד לי `אתה מישראל, אני שונא אותך` או משהו כזה. יש הרבה גזענות ואנטישמיות. לא משנה איפה אני ברחוב, אם מישהו שואל אותי מאיזה מדינה אני, לפעמים אני אומר שאני ממדינה אחרת, בגלל שאני מפחד".
"כולם יודעים למה אנחנו עושים את האירוע הזה, אני רוצה להגיד שאני מאוד גאה במדינה שלי, חמאס לעולם לא ישבור אותנו", סיכם.
