27 שנים לאחור, האצטדיון האולימפי בברלין. סגל עמוס בכוכבים של בורוסיה דורטמונד השלים עונה אירופית כמעט מושלמת, כולל ניצחון כפול על מנצ`סטר יונייטד בחצי גמר ליגת האלופות, עם 1:3 מרשים על יובנטוס. 27 שנים עברו מאז וזו עדיין נותרה הזכייה היחידה של מועדון הפאר הגרמני בצ`מפיונס, נתון שאולי יזכה לעדכון הערב (שבת, 22:00, ישיר ב-5SPORT) בוומבלי.
ביציע, מאחורי הספסל של דורטמונד ישבו שני ילדים ישראלים, עוד לא בני 17, והתקשו לעכל את הסיטואציה שהם נקלעו אליה. אז, באותן השנים, הצמד שלומי דהאן ועמוס סאסי נאמר ביחד כמו אלי ומריאנו, אסי וגורי או דץ ודצה. דורטמונד, שזיהתה את הכישרון של השניים בגיל צעיר, צירפה אותם לקבוצת הנוער והם זכו לחוות מקרוב מסע אירופי בלתי נשכח.
גם היום, הרבה שנים אחרי, ולמרות שהם גרים אלפי קילומטרים אחד מהשני, הקשר ביניהם נותר חזק. "עמוס גר בלוס אנג`לס, אבל יש לנו קבוצות משותפות בווטסאפ. גם אם אני לא רואה, הוא תמיד היה ויהיה בלב שלי. אני יכול לא לדבר איתו תקופה ולפגוש אותו ולהעלות זכרונות כאילו זה קרה אתמול. אני מאוד אוהב אותו ומחובר אליו בנפש", מספר דהאן, שגר בנתניה עם אשתו לימור ושני ילדיו רפאל ושרי.
"הסגנון שלי דומה לסגנון של אמרה ג`אן", מנסה סאסי להסביר למי שלא ראה אותו משחק, "הוא לא מהיר, אבל משחק חכם. גם אני לא שחקן מהיר, אבל הייתי חכם. אמרו עליי אז `אף אחד לא משחק כמו עמוס סאסי`. הייתי מכפר על כך שלא הייתי מהיר עם חכמת המשחק. שיחקתי פשוט, חכם, לא גרנדיוזי". דהאן הלך על דוגמה פשוטה יותר: "איתן אזולאי. הייתי משחק בסגנון שלו. 6, 8, התפקיד שהיה לי והוא משחק. מאוד מעריך אותו מקצועית, אוהב את החוצפה החיובית שלו. אני רואה אותו מתקדם ומגיע לרמות הגבוהות".
באופן טבעי, בשניים נתלו תקוות גדולות בישראל, אבל הקריירה שלהם לא המריאה למקומות שייעדו לה. הם נאלצו לחזור לארץ כדי להשלים את השירות הצבאי ומשם התחילה דעיכה. סאסי עבר במכבי חיפה ובמכבי נתניה לפני שחזר לשנתיים בקבוצה השניה של דורטמונד ואז חזר לארץ, שוב מכבי נתניה, רמת השרון ומשם ללוס אנג`לס עד היום. דהאן עוד חווה תקופה בליגת העל, אבל פציעות גרמו לו להתדרדר לליגות נמוכות עד שפרש לפני 5 שנים בליגה ג`.
"היום, בדיעבד, לא הייתי חוזר לארץ", מתחרט סאסי, "חזרתי רק בגלל הלחץ של זאביק זלצר, שהיה מאמן הנבחרת. כבר הייתי רגל וחצי בבוגרים של דורטמונד. כמו מטומטם, חזרתי לארץ, כשבעצם לא עשיתי כלום בארץ, הייתי פותח ממטרות בצבא. על הגב שלנו למדו את כל הטעויות. שחקנים שיוצאים לאירופה, יכולים לשרת בחו"ל או עוזרים להם עם הצבא. אבל זה נעשה, היתה תקופה מאוד יפה, עברתי חוויות מטורפות".
דהאן לא שותף לתחושה של חברו לקבוצה לשעבר: "אין לי חרטה שעזבתי, כי זה משהו שהייתי צריך לעשות, הייתי חייב להתגייס. לא היתה אפשרות אחרת. אני תמיד אומר לאשתי שיכול להיות שאם הייתי נשאר, הייתי מתחתן עם מישהו שם ולא הייתי מכיר אותה. ברוך השם, קריירה זה לתקופה קצרה 10-12-14 שנים. משפחה, אשה, ילדים זה לכל החיים".
"לא יעזור בית דין, שלומי דהאן הוא הפספוס הכי גדול של הכדורגל הישראלי", בטוח סאסי לגבי חברו, "מה שהוא עשה בליגה הגרמנית, זה משהו מטורף. חכם, תחבולן. בארץ לא יודעים לקחת שחקנים ולראות את הפוטנציאל שיש בהם ולהאמין בהם ולדחוף אותם. אם שיחקנו בליגה הגרמנית והתאמנו עם השחקנים הכי טובים אי פעם, אין שום סיבה שלא נחזור לארץ ונצליח. אבל הסגנון עבודה שונה, זו מנטליות שונה, אנשים שונים, הם מסתכלים על דברים בצורה שונה". דהאן מסכים: "היו הרבה פספוסים. שי בירוק, גיא אסולין.. הייתי מכניס גם את עצמי. לא שאני מתלונן. ברוך השם על כך מה שזכיתי ועשיתי, אבל הייתי יכול להגיע להרבה יותר".כיום, סאסי מנהל חברת קרמיקה בלוס אנג`לס. "יש לי צוותים של פועלים שעוטפים בתים באבן ושיש", הוא מספר, "אני עדיין משחק כדורגל. בימי ראשון אני משחק פה בקבוצה בשביל הכיף, שומר על כושר". דהאן, שהתקרב לדת, עובד בעסקי הנדל"ן המשפחתיים בבוקר ובצהריים ממשיך לתפקיד המנהל המקצועי ומאמן הבוגרים במחלקת הנוער של השרון נתניה, בנוסף לאימונים אישיים שהוא מעביר. "הכדורגל עדיין זורם בדם", הוא מספר.
בחזרה ל-97`, השניים זוכרים את אותו גמר במינכן כאילו היה אתמול. "שבוע לפני שדורטמונד שיחקה נגד יובנטוס, התאמנתי עם הקבוצה הבוגרת כל השבוע", מספר סאסי, "תמיד היתה לי את התקווה שאני אהיה על הספסל, אבל בסופו של דבר רק 18 התלבשו. היינו באצטדיון במינכן וכל הקבוצה חגגה במסיבה שהוכנה מראש. הייתה אווירה מטורפת. זו הפעם הראשונה בחיים שלי שהרמתי את הגביע ונגעתי בו. היה מטורף". דהאן: "אחרי הזכייה זכינו להיות בחדר ההלבשה ובארוחת הערב אחר כך. לילד בן 16 זו היתה חוויה מטורפת".
באותה עונה את הסגל של דורטמונד הורכב משחקנים שזכו עם גרמניה ביורו ב-1996. שמות כמו מתיאס זאמר, אנדראס מולר, סטפן שאפויזט, קארל היינץ רידלה, פאולו סוזה ופול למברט פיארו את הסגל ולצידם באימונים הסתכלו בהערצה שני הישראלים. "הסגל היה מפלצתי", אומר סאסי, "אי אפשר להסביר מה באמת עברנו שם. צריך לחיות ולהבין את גודל המועדון". דהאן מוסיף: "רק מי שהיה בדורטמונד יכול להבין את העוצמה של המועדון הזה. כולם מדברים על ריאל מדריד, ברצלונה, סיטי. מבחינת מועדון, דורטמונד לא נופלת מהמועדונים האלה".
ואם מבחינה מקצועית דורטמונד עברה עליות וירידות לאורך השנים, דבר אחד לא השתנה - הקיר הצהוב. "זה מטורף", נזכר דהאן, "האנרגיות שיש באצטדיון זה משהו... הייתי במגרשים ובמשחקים ובליגת האלופות ובנבחרות, מדריד, ברצלונה, אנגליה. שום דבר לא מתקרב לאצטדיון הזה, זה לא נורמלי. יש לה את הקהל הכי טוב באירופה. כל מי שהיה באצטדיון, מבין על מה אני מדבר. יש שם עוצמות מטורפות. זה קהל שלא משנה באיזה מקום הקבוצה נמצאת, לא משנה מה התוצאה, מהדקה הראשונה ועד ה-90 רק מעודד. בחיים לא תשמע קללה על שחקן או על מישהו בקבוצה. זה לא קיים. זו תרבות אחרת".
מעבר לכדורגל, דורטמונד גם ידועה ביחס החם שלה לישראל וליהודים. במועדון מציינים בכל שנה את יום השואה הבינלאומי, פועלים נגד אנטישמיות וגם הביעו סולידריות עם ישראל אחרי ה-7.10, כולל פרסום מסרים למען השבת החטופים. "זה מחמם את הלב, זה לא מובן מאליו", אומר דהאן, "גם בתקופה שלי הרגשתי שהם מנסים לפצות את דור השואה. הם מרגישים רגשות אשם על מה שהיה. גם אלינו התייחסו בצורה הכי טובה ויפה שיש".
סאסי, בדרכו המיוחדת, מוסיף: "בגרמניה גרמו לי להרגיש הכי בבית. היו לי קטעים אנטישמיים שזרקו לי בננות ונהמו לי. יום אחד חנכנו אצטדיון בלייפציג והגיעו 60 אלף איש. התוצאה היתה 0:0 עד הדקה ה-90 וכל האצטדיון קילל אותי ואת השחקנים שחומי העור שהיו איתנו בקבוצה, ובדקה ה-90 העמדתי את החלוץ האיטלקי שלנו, גמבינו, מול השוער. ניצחנו 0:1 וביצעתי תנועה מגונה לקהל. הם חיכו לי בחוץ ארבע שעות. ספגתי קנס של 1,000 מארק, וזה רק דירבן אותי. בדורטמונד נתנו לי להרגיש בטוח ותמכו בנו".
בלם העבר מוסיף סיפור נוסף: "אני זוכר שנתתי לאדם שאחראי לאצטדיון בדורטמונד ספר תפילין. אני לא אשכח שמנצ`סטר יונייטד שיחקו שם, אבא שלי הגיע למשחק כדי לבקר אותי. התחיל המשחק, השערים סגורים ופתאום ראיתי אותו עובר ואמרתי לו `היי, זה אני עמוס`. הוא שאל אותי מה אני עושה בחוץ. אמרתי לו שנתתי את הכרטיסים שלי לכולם ואין לי איך להיכנס. הוא קורא לי ומוציא את ספר התפילין הקטן שנתתי לו מהכיס ואומר לי `נגיע לגמר בזכות הספר הזה`. ובאמת דורטמונד הגיע לגמר ולקחה את התואר. אני לא אשכח את זה. הם כ"כ אוהבים יהודים".
סאסי נמצא בקשר עם אנשים בדורטמונד גם היום, והקשרים שיצר שם אף הובילו לחברות עם עוד נציג בגמר - בלם ריאל מדריד, טוני רודיגר. "כל החברים שלי ששיחקו בדורטמונד הפכו להיות סקאוטים וסוכני שחקנים", הוא מגלה, "לפני שלוש שנים אירחתי בלוס אנג`לס את כל חברי נבחרת גרמניה במשך 11 יום. שיחקתי עם אח של טוני רודיגר בריאל מדריד ואירחתי אותו פה אצלי. טוני חבר טוב שלי. גם כשחברים שלו מגיעים ללוס אנג`לס, אני מארח אותם. כשאני שיחקתי בדורטמונד, הוא שיחק בברלין. אני ואח שלו חברים מאוד טובים. כשהוא הגיע, אח שלו אמר לי לשמור על הכסף שלא יבזבז הכל. מי שרוצה לנסוע לדורטמונד, אני מסדר לו כרטיסים לשם. יש לי קשרים איפה שצריך באירופה".
ולמרות שזה נראה שתשובה לגבי הפייבוריטית שלהם בגמר, דהאן מפתיע: "הגמר הזה הוא נגד ריאל, וזו קבוצה שאני מאוד אוהב. שתי קבוצות שאני הכי מחובר אליהן ואוהב. ריאל מדריד בדם מגיל קטן. דורטמונד הצטרפה כשהגעתי לשם. בגמר הזה, לא משנה מי תניף את הגביע, אני אשמח". סאסי: "אני רוצה שדורטמונד תיקח. עם כל הכבוד לכך שאני חבר קרוב של רודיגר. אבל דורטמונד זה דורטמונד".
