יש משחקים שאסור להפסיד. בטח אם אתה באיירן מינכן. התבוסה 3:0 ללברקוזן במשחק העונה, לא רק הרחיקה את הבווארים מתואר האליפות עד כדי 5 נקודות מהיריבה המרשימה, אלא גם הציפה מחדש את הבעיות שאלופת גרמניה מתמודדת איתן כבר לא מעט זמן. בכלי התקשורת הגדולים בגרמניה מהבילד יש תמימות דעים שגם אם תומאס טוכל ישרוד בתפקיד, ורוב הסימנים מלמדים שהוא יישאר עד סיום העונה, הרי שבעונה הבאה הקבוצה תעבור מתיחת פנים רצינית.
רוב החיצים של הפרשנים מופנים לטוכל, מטבע הדברים. המאמן, שמונה אחרי הפיטורים המפתיעים של יוליאן נגלסמן במהלך העונה שעברה, ספג את מירב הביקורות על כך שניסה להתחכם ולעלות במערך של שלושה בלמים, כשהוא משאיר על הספסל את מתיאס דה ליכט, כנראה הבלם הכי טוב שלו. סאשה בואי, המגן הצרפתי שהגיע רק בינואר, תופקד משום מה באגף השמאלי, למרות שהוא ימני והתקשה מאוד בקריאת הקבוצה שמנגד. בכל מקרה, התוצאה היתה קטסטרופלית. טוכל קיבל שיעור מצ'אבי אלונסו ולברקוזן, שעלו על אלופת גרמניה הניצחית בכל הפרמטרים, כמו שנהוג לומר אצלנו. זה היה נוקאאוט אחד גדול.
התבוסה בלברקוזן רק חידדה את המצוקה של טוכל באליאנץ ארנה. "בבאיירן אתה חייב לנצח, וחייב לנצח באופן משכנע, בשני הדברים הללו טוכל לא מצליח. ההיפך הוא הנכון", אמר לותר מתיאוס, היום פרשן סקיי, לאחר התבוסה בבאיי ארנה. המאמן אומנם הוביל את הקבוצה לזכיה באליפות בעונה שעברה, אך עשה את זה בדקה ה-89 של מחזור הסיום הודות לשער של ג'אמל מוסיאלה בשילוב של הקריסה המנטאלית של דורטמונד. יתרה מכך, בכל 11 החודשים של טוכל באליאנץ ארנה, הוא התקשה מאוד במשחקים הגדולים. מנצ'סטר סיטי פירקה אותו ברבע גמר האלופות אשתקד והעונה הוא צבר 2 נקודות בלבד מתשע אפשריות מול לברקוזן ולייפציג. לפחות את דורטמונד הביס 0:4, אבל בקלאסיקר תמיד הכי קל לבאיירן.
נכון הוא שלפי המספרים היבשים, המצב לא כל כך גרוע. העונה באיירן צברה 50 נקודות מ-63 אפשריות - 7 יותר ממה שהשיגה בעונה שעברה בפרק הזמן הזה - אך היא לא נתקלה ביריבה משומנת כמו לברקוזן, שנמצאת בקצב נקודות מטורף. למעלה מ-77 אחוז מהגולשים בספורט1 הגרמני מאמינים שבאיירן תאבד את ההגמוניה אחרי 11 אליפויות ותגיש את הצלחת בסיום העונה לקבוצה שמעולם לא זכתה בתואר, רק כדי ללמד על דעת הקהל המשתנה וחוסר אמון במלכת גרמניה. באיירן עלתה בקלות לשמינית גמר ליגת האלופות (מבית קל) ואפילו שמחה לקבל את לאציו בשלב הנוקאאוט הראשון, אך בשלבים הבאים ברור לכולם שהיכולת, לפחות מאז החזרה מפגרת החורף, חייבת להשתנות בצורה דרסטית, כדי לא לראות את הבווארים מודחים עונה רביעית רצוף ברבע הגמר.
בקיץ באיירן מינכן השקיעה את מירב זמנה וכספה על הארי קיין. הרכש היקר בהיסטוריה של הבונדסליגה בהחלט מספק קבלות עם 24 כיבושים ב-21 משחקים בבונדסליגה. אבל כשהקבוצה תקועה כפי שקרה בלברקוזן, אפילו קיין לא יכול להושיע אותה. בטח לא אם הוא נוגע 18 פעמים בלבד בכדור ולא מסכן את השער. קיין עצמו נמצא בתקופה פחות טובה, וגם חבריו להתקפה. מוסיאלה לא חזר לעצמו מהפציעה ולירוי סאנה, שדווקא להט בחודשים הראשונים, לא הבקיע מאז אוקטובר. לכך נוסיף את הפציעות הארוכות של סרג' גנאברי (קרוב לחזרה) ואת קינגסלי קומאן (ייעדר עד אפריל כנראה) שלא מטיבות עם המצב.
הגדולה של באיירן היא ביכולת האישית והפוטנציאל הגדול של הכוכבים שלה בחלק הקדמי. קבוצה שעשירה בדריבליסטים מחוננים כמו סאנה, מוסיאלה או קומאן תמיד יכולים להכריע הגנות מבוצרות וכמו שאמר תומאס מולר (בביקורת על טוכל) אחרי שבת: "השחקנים שלנו צריכים להיות חופשיים". כאשר החבורה הזאת נמצאת בירידה ביכולת או איננה כשירה, זה סימן לדאגה בטח כאשר אנחנו רגע לפני חידוש ליגת האלופות. האכזבה מטוכל נובעת גם מכך שהקבוצה מקבלת סיוע יחסית דל של שערים משחקני ההגנה והקישור, בניגוד גמור אגב ללברקוזן, שם המגנים התוקפים (ג'רמי פרימפונג ואלחנדרו גרימאלדו) פשוט חוגגים. טוכל לא הצליח להחדיר לקבוצה מספיק רעיונות התקפיים חדשים כדי לשכנע שהקבוצה בדרך חזרה לטופ האירופי.
אם באיירן סומכת על ההתקפה שלה בכל יום נתון, הרי שהיא עדיין חסרת איזון במערכים אחרים במגרש. טוכל התרגז בקיץ שנפלה עסקת ז'ואאו פאליניה מפולהאם ברגע האחרון והוא נותר ללא קשר אחורי טבעי. יושוע קימיך, לאון גורצקה, קונרד לאיימר ואלכנסדר פאבלוביץ' הצעיר משחקים כשניים באמצע, אם כי כולם בעלי אוריינטציה התקפית יותר ולעיתים נראה שאין מבוגר אחראי שימנע את התקפות המעבר של היריבות. גם בעמדת ההגנה נותרה באיירן מאוד שברירית, לא רק בגלל הפציעה של מנואל נוייר (שגם הוא כבר מזמן אינו בשיאו בלשון המעטה), אלא עם שלושה בלמים בלבד בסגל ומגן ימני אחד. הצירוף של אריק דאייר וסאשה בואי בינואר, הרגישו כמו תוצר של פאניקה.
העזיבות התכופות של מאמנים במינכן, מאז פפ גווארדיולה, והזעזועים האחרונים בהנהלה (פיטורי אוליבר קאן וחסן סליחמידצ'יץ'), גרמו לאי שקט בבוואריה ותחושה שההחלטות הקריטיות של ניהול סגל וצוות מקצועי הן תוצר של שליפות מהמותן ולא כחלק מאסטרטגיה ארוכת טווח.
כריסטופר פרוינד שהחליף בתפקיד המנהל המקצועי את חסן סאליחמידז'יץ' בספטמבר, אמור להמשיך להיות אחראי על הרכש, כאשר באפריל באיירן צפויה למנות את מקס אברל שיעמוד בראש הפירמידה המקצועית. המנהל הספורטיבי הקודם של לייפציג מוערך מאוד בעיקר מהתקופה במנשנגלדבך והוא אמור להיות האדם שינהל את המו"מ עם הכוכבים, קרי אלפונסו דייויס ויושוע קימיך, שמתפתים לעזוב לקבוצה גדולה אחרת. גם אם באיירן פתאום תצמיח כוחות חדשים ותהפוך את הקערה בגרמניה ותצעד לזכיה באירופה העונה, נדמה שהיא חייבת לשנות כיוון ולהתחיל לבנות משהו חדש, עם או בלי טוכל.
