תשע שנים, היסטורית, זאת תקופת זמן קצרה מאוד, פסיק קטנטן. תשע שנים, בקצב האירועים המטורף של העולם המודרני, מרגישים כמו תקופת זמן הרבה יותר ארוכה, אבל תשע שנים עבור מאמן כדורגל, במועדון אחד, זאת כבר תקופת נצח של ממש.
שוק ותדהמה, כך אפשר לתאר את התגובה של עולם הכדורגל להודעה של יורגן קלופ כי הוא עוזב את ליברפול בסיום העונה. ההודעה הזאת של המאמן הגרמני הגיעה משום מקום, בעיצומה של עונה שבה הקבוצה שלו, לפחות כרגע, נמצאת חזק במירוץ לכל התארים, וכשלקלופ יש חוזה עד סיום עונת 2026. בסרטון קצר, בן פחות מדקה, שעלה באמצע יום שישי, יורגן קלופ בישר לכל אוהד ליברפול בעולם שהרגע שהוא חשש ממנו מגיע.
ולנו, כאוהדי ליברפול שזוכרים מה היה לפני יורגן קלופ, היו סיבות מספיק טובות לחשוש מהרגע הזה. גם אם לא יזכה בשום תואר העונה, הוא יסיים את הקדנציה שלו בליברפול עם זכייה בכל תואר גדול אפשרי, וייזכר לעד כמאמן שסיים את הבצורת בת 30 השנה של המועדון המפואר ללא אליפות, אבל את הקדנציה של קלופ, אי אפשר יהיה לבחון רק לפי התארים.
ראשית, חשוב לזכור איזו קבוצה קיבל קלופ, ויותר נכון, איזה מועדון. הוא קיבל את ליברפול באחד מרגעי השפל שלה, מועדון שסיים את העונה הקודמת שלו במקום ה-8, שנפרד מהקפטן האגדי שלו סטיבן ג`רארד עם תבוסה 6:1 לסטוק, וכזה שהריצה לאליפות רק שנתיים קודם לכן, נראתה כמו לא יותר מהבלחה מקרית. קלופ, שישב בצד באותה תקופה אחרי שעזב את דורטמונד, סומן מראש כאיש שחייב לקחת את התפקיד, והנהלת ליברפול, לא בצעד מובן מאליו מצידה, עשתה בדיוק את הדבר המתבקש.
כאוהד ליברפול, אני קצת פחות רוצה להתייחס למספרים ולסטטיסטיקות של הגרמני. הן נלעסו עד דק, ונכתבו בכל מקום ועוד ייכתבו. עבורי, ועבור כל אוהד ליברפול בעולם, קלופ הוא האיש שעשה את מה שהיה נראה לרובנו כמשימה בלתי אפשרית בשלב מסוים אחרי כל כך הרבה שנים של אכזבות - החזיר את המועדון להיות אחד הגדולים והתחרותיים בעולם, כזה שמגיע לשלושה גמרים של ליגת האלופות, כזה שיכול לרוץ בכל עונה לאליפות, ועושה את הכל בסגנון שלו, לטוב ולרע.
קלופ, מהרגע הראשון, ידע להפוך את עצמו ל"ליברפולי" בכל רמ"ח איבריו. הכדורגל שלו הסעיר את הקהל, הלהט שלו עורר את אנפילד לחיים, החיבוקים שלו אחרי משחקים היו רגע שכל אוהד חיכה לו, וגם את התקפי הפאסיב אגרסיב המפורסמים שלו אוהדי ליברפול קיבלו בהבנה. המאמן, במשך תשע השנים האחרונות, היה הדמות להישען עליה, הדמות שעמדה מעל כל מחלוקת, גם בתקופות בהן הכל הלך חלק.
העזיבה של יורגן קלופ היא מכה אנושה לליברפול, והיא מכה לא קלה גם לפרמיירליג, שתאבד את אחד ממאמני הכדורגל הטובים בעולם, ואחד מהאנשים הכי מבדרים בספורט. העונה הזאת הופכת לדו קרב האחרון בינו לבין פפ גווארדיולה, אחד ממאבקי המוחות הגדולים שראינו בכדורגל, עם כבוד עצום בין השניים.
מצד אחד, פפ "מנע" מקלופ שתי אליפויות נוספות שהיו שמות אותו במיקום היסטורי אחר לגמרי. מצד שני, הגרמני הוא היחיד שהצליח להוות תחרות לקטאלני בחמש השנים האחרונות, והמפגשים בין סיטי לליברפול הפכו לקלאסיקה של ממש, קלאסיקה שכנראה נתגעגע אליה החל מהעונה הבאה.
רשימת הזכרונות שיורגן קלופ צרב במוחו של כל אוהד ליברפול בתשע השנים האחרונות היא בלתי נגמרת. המהפך נגד דורטמונד בליגה האירופית, גמר ליגת האלופות הראשון, ה-0:4 נגד ברצלונה, הזכייה בליגת האלופות, הזכייה בליגה, 0:5 ו-0:7 על יונייטד, הריצה הההיא אחרי השער של דיבוק אוריגי נגד אברטון, הכעס על עיתונאים, החיבוק עם יריבים, תנועת האגרוף לקהל בסיום כל משחק באנפילד, ובעיקר חיוך אחד רחב, מצד לצד, שכמעט אף פעם לא נעלם.
אז תארים? ראינו כאוהדי ליברפול גם מהם, יותר ממה שאפשר היה לדמיין בכלל, אי שם באוקטובר 2015, אבל הם היו רק הבונוס, הדובדבן שבקצפת במסע מופלא, סוער, כזה שלעיתים נתקל במהמורות וקשיים, אבל עם נהג שתמיד סמכת עליו באמונה מוחלטת ובעיינים עצומות. עכשיו, לנסיעה המדהימה הזאת יש גם תחנה סופית.
