כל ישראלי חייב להגיע לכפר עזה. חייב!
כי עד שלא תגיע לגיא ההריגה, לא תבין. לא באמת.
עד שלא תראה במו עיניך את המקום שבו אירעה הזוועה, לא תבין. לא באמת.
עד שלא תעמוד מול הבתים המפוייחים, לא באמת תוכל לדמיין את התופת שעברו האנשים שהיו שם ב-7 באוקטובר. לא באמת.
לא מספיק לצפות בכתבות הטלוויזיה, לא מספיק לקרוא את הכתבות, לא מספיק לשמוע את סיפורי הניצולים. צריך להיות שם, לעבור בין השבילים, לחוש הכי מקרוב את רגעי האימה, את השואה שעברנו. שכולנו עברנו, כל עם ישראל, לא רק אנשי העוטף.
השבוע ביקרתי בכפר עזה ואת מה שראיתי, את מה שהרגשתי, לא אשכח לעולם. ועדיין, כל מה שאני כותב כאן, לא יכול אפילו להתחיל להסביר את מימדי האסון והזוועה. "עוד לא המציאו את המילה", אמר לי ינאי קציר, מאמן קבוצת הכדורגל שועלי כפר עזה, שהוליך אותי בשבילי הקיבוץ החרב והנטוש.
כשאני פוגש את ינאי כמה מטרים מהכניסה, אחרי השער, הכל נראה שקט ופסטורלי. הדבר היחיד שקצת משבש את התמונה המושלמת אלו מספר אבנים משתלבות ליד העץ בפינה, שיצאו ממקומן. "כאן אבא שלי נרצח", מספר לי ינאי. "בשבת ה-7 באוקטובר מוקדם בבוקר הוא יצא לטיול ג`יפים".
"כשהחל מטח הטילים הוא מיהר לחזור וכאן הם חיכו לו, המחבלים, שכבר נכנסו לקיבוץ. לא היה לו סיכוי. הם ירו בו מטווח אפס. הג`יפ הידרדר, פגע במדרכה ונבלם בעץ. הוא שכב שם בתוך הג`יפ ארבעה ימים עד שחילצו אותו".
כשאנחנו מסובבים את הראש לצד השני מתגלה בית הרוס לחלוטין. טנק ירה בו מטווח 20 מטר כדי לחסל את המחבלים שהתבצרו בו. לאט לאט התמונה האמיתית נפרשת מול העיניים. אנחנו ממשיכים לתוך הקיבוץ והמראות הופכים קשים יותר ויותר, בעיקר בשכונת הדור הצעיר. כמעט כל הצעירים שהיו שם נרצחו. כל השכונה שרופה. בקצה ניצב הבית של סיון.
סיון אלקבץ ונאור חסידים היו בני 23. בני זוג במשך שבע שנים. את אבא של סיון, שמעון, אני מכיר הרבה מאוד שנים. כשנודע לי שהיא נרצחה לא ידעתי את נפשי. ועכשיו אני עומד מול הבית שבו זה קרה.
ליד הבית ניצב שלט גדול. "אני אמא של סיון, מחזיקה צמוד אליי, מחברת. אני כותבת לבת שלי סיוני, כי אני מתגעגעת, כי אני צריכה את סיון, כי אני מרגישה שלא הצלחתי לשמור עליה, כי אני מנסה להבין..."
וענת אלקבץ כותבת עוד: "קוראים לזה תערוכה. שיגיעו כולם, שיראו, שיצלמו, שיפיצו, שנזכור ולא נשכח לרגע, לעולם, את מה שעשו המפלצות ב-7 באוקטובר 2023, את המקום שאליו יכולה להגיע שנאת יהודים, שנאת אדם. כאן באמת עולה המציאות על כל דמיון".
עמדתי שם דקות ארוכות. לא יכולתי לנשום. ואז המשכנו הלאה, ינאי ואני. ביקשתי ממנו לקחת אותי אל הבית שנו נהרג לוחם דובדבן, גיבור ישראל, אמיר פישר, בבוקרו של ה-7 באוקטובר, כשהגיע לכפר עזה עם חבריו הלוחמים להציל נפשות.
מול הבית של משפחת איילון ניצבים שני דגלים, דגל ישראל ודגל דובדבן. לזכרם של אמיר ומפקדו בן ברונשטיין. את אמיר לא הכרתי אישית, אבל כששידרתי את המשחק של ישראל נגד רומניה בנובמבר היה חשוב לי להזכיר אותו ואת יתר חללי צה"ל. החלום הגדול של אמיר היה להיות כדורגלן מקצועני. הוא שיחק בגאנה, בארה"ב ובצ`כיה, אבל כשהגיע רגע האמת, החליט שלפני הכל הוא ישרת את המדינה כחייל קרבי.
הוריו ואחותו של אמיר היו במשחק ההוא בהונגריה. מבחינתי כשדר הדבר הכי חשוב ביותר באותו ערב היה הרגע ההוא, שבו דיברתי על אמיר ז"ל ועל יתר חבריו הגיבורים. ועכשיו אני מוצא את עצמי עומד במקום שבו אמיר נפל.
ינאי איבד את אביו ב-7 באוקטובר, אבל אימו ניצלה. ואחרי ההלם הראשוני הוא החליט שקבוצת שועלי כפר עזה תהפוך לפרוייקט הכי גדול שלו. "יש לנו את הזכות בתוך האבל המטורף הזה להיות חלק משרשרת ההנצחה. אנחנו קבוצה מגובשת, למרות שכולנו מפונים מכפר עזה וחיים כרגע במרכז הארץ. אין כמעט שחקן מבין ה-30 שלא נרצח או נחטף לו קרוב משפחה. יש לנו עדיין שני חטופים בעזה, התאומים גלי וזיו ברמן".
שלושה משחקני הקבוצה נרצחו, השוער נטע אפשטיין, טל איילון, מפקד כיתת הכוננות ומי שהיה הרוח החיה של הקבוצה, ויובל סלומון, שהיה בצוות האימון, שבמשך 10 שנים לא החמיץ אף משחק של שועלי כפר עזה. שחקן נוסף שנפצע קשה מאוד הוא אריאל גולן. הוא אשתו ובתו נפצעו ב-7 באוקטובר, אבל הם מתאוששים.
"לחצי קבוצה נרצח בן משפחה. אנחנו מנסים להיות לזכרם ולמענם. אנחנו קצת כמו אנדרטה, כמו הקיבוץ עצמו", אומר לי ינאי. הם מנסים לשחק פעם בשבוע, ועושים זאת עם המדים החדשים, שבאופן טבעי הם שחורים. "זה סט חרבות ברזל, השחור הוא כדי להנציח את האירוע". אז כן, שועלי כפר עזה הפכו לסמל של הקיבוץ, שהוא עצמו הפך לאנדרטה. אני רוצה להגיד משהו קשה לינאי, זה עומד לי על קצה הלשון, והוא מקדים אותי.
"זה יותר מאנדרטה. זה אושוויץ. אין לי בעיה להגיד את זה. מה-7 באוקטובר סיימתי להתאפק, להתבייש. אולי קשה לאנשים להתמודד עם אמירה כזו, אבל זה מה שיש. אנחנו עברנו שואה. כפר עזה נראה כמו מחנה השמדה".
עכשיו, הוא כולו בתוך הפרוייקט. "אני מהנדס מיזוג אוויר במקצועי, אבל גם במשרה מלאה נוספת, של שועלי כפר עזה. מהרגע שהבנות שלי הולכות לישון, אני רק בזה. יש לי שתי בנות, האחת בת 3 וחודשיים והשנייה נולדה ב-30 בנובמבר, כשהיינו פליטים".
"אנחנו משתדלים לשחק כל שבוע. שיחקנו נגד ותיקי נבחרת ישראל, נגד נבחרת האומנים, נגד קבוצות שונות ומשונות. בשבוע הבא נשחק נגד כוכבי גולסטאר. עם הזמן הבנו שזה הכל חוץ מכדורגל. אנשים מוותרים על דברים גדולים כדי להגיע. ארבעה ימים אחרי שהבת שלי נולדה אמרתי לאשתי שאין ברירה ואני חייב להיות עם הקבוצה, כי היה לנו משחק".
ואז הבנתי. הסיפור של ינאי קציר ושל שועלי כפר עזה זה בעצם הסיפור שלנו, של כולנו. הקהילה שעברה שואה, אבל מסרבת להוריד את הראש. שלמרות הכאב הלא אנושי שהם עברו ועדיין עוברים, הם ממשיכים לשחק כדורגל. גם עבור עצמם, עבור הבריאות הנפשית והפיזית שלהם, אבל הרבה יותר עבור כל אלו שכבר לא נמצאים איתנו – שלעולם לא נשכח אותם ושלעולם לא נסלח למי שעשה זאת.
וכן, כל ישראלי צריך להגיע לכפר עזה. כל ישראלי שרוצה להמשיך לחיות בארץ הזאת חייב לעשות זאת, כדי לראות, כדי להרגיש, כדי להבין (עד כמה שניתן) וכדי לזעוק בכל הכוח: לא נסלח – ולא נשכח!
